סימן שמט: איסור הנאה במת ובתכריכיו
סעיף א
מת, בין עובד כוכבים בין ישראל, תכריכיו אסורים בהנאה. ודוקא שהזמינם לצרכו ונתנם עליו, אבל בהזמנה לבד, אפילו עשאם לצרכו לאחר שמת, לא נאסרו, דהזמנה לאו מלתא. וכן אם נתנם עליו ולא הזמינם לכך בתחלה, עדיין לא נאסרו.
סעיף ב
נויי המת המחוברים בגופו, כגון פאה נכרית וכיוצא בה, אסורים כמו המת עצמו. (ודוקא כשהם קשורים בשערות גופן, אבל אינן קשורים, מותר) (כך משמע מפרש"י פ"ק דערכין); ולכן מותר ליטול טבעות שבידם של מתים, וכיוצא בזה). במה דברים אמורים, בסתם, אבל אם צוה שיתנו נוי גופו המחוברים בו לבנו או לבתו או לצורך דבר אחר, מותרים. אבל שערו ממש, אפילו אם צוה עליו, אסור בהנאה.
הגה: אשה שיוצאת ליהרג, נהנין בשערה, אף על פי שנגמר דינה, אין שערותיה נאסרים עד שתקטל (טור).
סעיף ג
אם היו אביו ואמו מזרקים עליו כלים, מצוה לאחרים להצילן, אם לא נגעו במטה הנקברת עמו.
הגה: ואם הצילן, חייב בשמירתן; ואם החזירן לאביו ולאמו, וחזרו וזרקום, ונאסרו, חייב המחזיר לשלם, דהוי כזרקן למקום גדודי חיות ולסטים (במרדכי פרק המוכר את הספינה תשובת מהר"מ). אבל אם נגעו בה, אסורים, אם הם של אותו שזרקן עליו, והוא שיזרקם על דעת שיקברם עמו (טור בשם רא"ש והוא סוף מ"ק).
הגה: הדף שטיהרו עליו, וכל הכלים שמוליכין המת עליהם לקבורה, לא נאסרו, דהרי לא נתנם שם ע"מ לקבור עמו. (תשובת מהרי"ל סימן נ"ה, וכך משמע מדברי הרא"ש שהביא הטור).
סעיף ד
כל המרבה כלים על המת, הרי זה עובר משום בל תשחית.