סימן שעג: איזה כהן מוזהר על הטומאה, ולאיזה מתים מטמא, ועד מתי מטמא

 סעיף א

כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות, כך מוזהרים הגדולים על הקטנים. (ודוקא לטמאותן בידים, אבל אם הקטנים מטמאין מעצמן, עיין בא"ח סימן שמ"ג אי צריך להפרישן) (הרשב"א סימן קכ"ח ומהרי"ו; וטור בשם הרמב"ם כתב כאן דאין צריך).

סעיף ב

אפילו בעל מום, מוזהר מליטמאות, אבל חלל וכהנת, מותרים ליטמא.

סעיף ג

כל המתים האמורים בפרשה שכהן מטמא להם, מצוה שיטמא להם; ואם לא רצה, מטמאים אותו על כרחו, אחד האיש ואחד האשה.

סעיף ד

אלו הם הקרובים שמיטמא להם: אשתו נשואה שהיא כשרה; אבל פסולה, או גרושה, או ארוסה, לא אונן ולא מיטמא לה; וכן היא, לא אוננת ולא מיטמאה לו. ומיטמא לאמו, אפילו נתחללה; ולבנו ולבתו דקים ליה שכלו לו חדשיו, או שהם משלשים יום ואילך, אפילו הם פסולים; חוץ מבנו ובתו משפחה או נוכרית; ולאחיו ולאחותו מאביו, אפילו הם פסולים, אלא אם כן הם בני שפחה או כותית; אבל לאחיו ולאחותו מאמו, אינו מיטמא. (וכן אינו מיטמא) לאחותו ארוסה, אפילו היא ארוסה לכהן; ולא לאנוסה ומפותה; אבל מיטמא לאחותו ארוסה שנתגרשה, ובוגרת, ומוכת עץ; ומיטמא לשומרת יבם, אפילו אם כתב בכתובתה: אי מיתת בלא בניו תהדר כתובתה לבי נשא (פירוש לבית אביה).

סעיף ה

כל אלו שמיטמא להם, אפילו שלא לצורך. ויש אומרים דדוקא לצורך.

הגה: ולסברא הראשונה, אפילו מת לו מת בשבת, שאי אפשר לקוברו בו ביום, שרי לטמאות לו ולשמרו, כדי שלא יהא מוטל בבזיון (ת"ה סי' רפ"ג); ונכון להחמיר כסברא האחרונה, שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין. (שם בשם תוספות שנ"ץ).

סעיף ו

אינו מיטמא להם, אלא עד שיסתום הגולל. ואם דעתו לפנותו, מותר לטמא לו לצורך, עד שיסתום גולל שני) (תשובת הרשב"א סימן רצ"ב).

סעיף ז

אסור לכהן להתטמא למת, אפילו בעת שמיטמא לקרוביו. לפיכך כהן שמת לו מת, צריך ליזהר ולקברו בסוף בית הקברות, כדי שלא ליכנס לבית הקברות ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו.

הגה: ודוקא לאחר שפירש ממתו, אבל בעוד שהוא עוסק במתו, מותר ליטמאות אף לאחרים (טור).

סעיף ח

כהן שפירשו אבותיו מדרכי צבור, כגון המסורות, לא היה מיטמא להם; ולא להרוגי בית דין; ולא למי שמאבד עצמו לדעת, ולא לספק, כגון שנתערב ולדה בולד חבירתה או ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון.

סעיף ט

אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מאביו, ולא לעצם מעצמות אביו. וכן המלקט עצמות, אינו מיטמא להם, אע"פ שהשדרה קיימת. חסר ממנו כל שהוא, אפילו הוא מונח אצלו, אינו מיטמא לו, שאינו מיטמא אלא לשלם. ויש מי שאומר דהני מילי כשחסר לאחר מיתה, אבל אם חסר ממנו אבר בחייו, ומת, מיטמא לו, אע"פ שאינו שלם. (ויש אומרים שאינו מיטמא להרוג, דמקרי חסר) (כל בו בשם ר"ש מאוירא) (ונכון להחמיר).