סימן שצב: אבל אסור כל ל' יום לישא אשה
סעיף א
אסור לישא אשה כל ל' יום, אפילו בלא סעודה; ולאחר שלשים, מותר, אפילו על אביו ואמו, ואפילו לעשות סעודה. ומותר לקדש אשה אפילו ביום המיתה, והוא שלא יעשה סעודה, אלא אם כן עברו שלשים יום. (ויש אומרים דגם לארוס אסור כל ל' יום) (טור והרא"ש והרמב"ן) (וכן עיקר).
סעיף ב
מתה אשתו, אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה שלש רגלים, (אבל ליכנס לבית המשתה, דינו כמו בשאר קרובים), (טור) וראש השנה ויום כפורים אינם חשובים כרגלים לענין זה. ואם לא קיים מצות פריה ורביה, או שיש לו בנים קטנים, או שאין לו מי שישמשנו, מותר לקדש מיד ולכנוס אחר שבעה; ולא יבא עליה עד לאחר שלשים יום, אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה, שאז מותר לבא עליה אחר שבעה.
הגה: והוא הדין בשאר אבלות, אפילו באבלות דאביו ואמו, מותר לישא ולבא עליה אחר שבעה, אם לא קיים פריה ורביה. יש אומרים דאף מי שהוא עשיר ויכולת בידו לשכור לו משרתים ומשרתות, מכל מקום אם אין בתו או כלתו אצלו בביתו שתוכל לשמשו בחפיפת הראש או שאר דברים שמתבייש מאחרים, מקרי אין לו מי שישמשנו, וכל כיוצא בזה (פסקי מהרא"י סימן ג'); ולכן נשתרבב המנהג שרבים מקילין בענין ונושאין נשים תוך שלש רגלים, ובעל נפש יחוש לעצמו. מי שתפשו השר ואינו רוצה להניחו מתפיסתו עד שישא אשה תוך שלש רגלים אחר מיתת אשתו, יש מתירין משום צער דידיה (ב"י), וכן נראה לי עיקר.
סעיף ג
מי שלא קיים מצות פריה ורביה, ושידך אשה ואחר שהכין צרכי חופה, מת אחי המשודכת, מותר לכנסה ולבא עליה אחר שבעה.
הגה: וכן אם יש לו בנים קטנים ונתרצה לאחות אשתו, מותר לכנסה, כי היא מרחמת על בני אחותה יותר מאחרת (כך כתב בפי' הרא"ש והגהות מיימוני ומרדכי).