סימן ת: דיני אבלות בשבת
סעיף א
שבת אינו מפסיק אבלות ועולה למנין שבעה, שהרי קצת דיני אבלות נוהגים בו, דהיינו דברים שבצינעא שהם: תשמיש המטה ורחיצה. אבל דברים שבפרהסיא (לא), דהיינו להסיר עטיפתו, (ודוקא כשהוא מעוטף עטיפות ישמעאלים כמו שנתבאר לעיל סימן שפ"ו, אבל קצת עטיפה שנוהגים בקצת מקומות כל ל', אין צריך להסיר בשבת, הואיל ויש לו מנעלים ברגליו) (מהרי"ו סימן ה'), וללבוש מנעליו, ולזקוף המטה מכפייתה, ושלא ללבוש בגד קרוע, אלא מחליפו, ואם אין לו להחליף מחזיר קרעו לאחריו; ותלמוד תורה הוי דבר שבצינעא, אבל לחזור הפרשה, כיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הציבור, הוי כקורא את שמע ומותר. ואם קראו את האבל לעלות לתורה, צריך לעלות, שאם היה נמנע היה דבר של פרהסיא; ורבינו תם היו קורים אותו בכל פעם שלישי, ואירע בו אבלות ולא קראו החזן, ועלה הוא מעצמו ואמר כיון שהורגל לקרותו שלישי בכל שבת, הרואה שאינו עולה אומר שבשביל אבלות הוא נמנע, והוי דברים של פרהסיא. (וכן אם הכהן אבל ואין כהן אחר בבהכנ"ס, מותר לקרותו; אבל בענין אחר, אסור) (הגהות מיימוני פ"ג מה"א).
סעיף ב
גררתו חיה או הרגוהו לסטים, ובשבת נתייאש מלבקש, כיון דדברים שבצינעא נוהג בשבת עולה לו ליום אחד.
הגה: אם פגע יום ל' של אבלות בשבת ויום כ"ט בערב שבת, מותר לו לרחוץ בערב שבת, אף במקומות שנוהגין שלא לרחוץ כל שלשים, דהואיל ומדינא שרי לאחר שבעה, אלא שנהגו להחמיר כל ל', בכהאי גוונא שרי משום כבוד שבת (הגהות מיימוני בשם מהר"ם פ"י ופ"ו די"ט). והוא הדין כל כיוצא בזה, כגון לחזור אל מקומו בליל שבת וללבוש בגדי שבת, דהא נמי אינו אלא מנהג בעלמא (כן נראה מדברי מוהר"ש), כמו שנתבאר לעיל סי' שפ"ט וש"צ; ואע"פ שיש לחלק בין רחיצה שאסורה בשבת ובין דברים אלו שאפשר לו לעשות בשבת, מכל מקום אין נראה לי לחלק בכך.