סימן סא: דיני מתנות זרוע לחיים וקיבה לכהן
סעיף א
חייב ליתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה של שור ושה.
סעיף ב
הזרוע, דוקא של ימין, והוא מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד כף הירך שקורין אישפאלד"ה, והם שני פרקים.
סעיף ג
הלחיים הם מפרק של לחי עד פיקא של גרגרת שהיא טבעת הגדולה עם הלשון שביניהם, וצריך ליתנו עם העור ועם הצמר שבראשי כבשים והשער שבראשי תיישים שאינו רשאי למלגם (פי' להרתיחם בחמים להעביר השיער) ולא להפשיט העור קודם שיתננו לכהן.
סעיף ד
הקיבה צריך ליתנה לכהן עם כל חלבה פנימי וחיצון, אלא אם כן נהגו הכהנים להניח החלב לבעלים.
סעיף ה
אף על גב שמותר לאכול מבשר הבהמה קודם שיפריש המתנות, מצוה להפרישם מיד.
סעיף ו
אפילו אינו שוחט לצורך אכילה, אלא לכלבים או לרפואה, חייב במתנות. אבל שחט ומצא טריפה, פטור.
סעיף ז
יתנם לכהן חבר, ואם אין שם חבר, יתנה לעם הארץ (וכן אם החבר אינו רוצה לקבלן, נותנין לעם הארץ) (ב"י בשם תוספות).
סעיף ח
נותנים אותם לכהנת, אפילו היא נשואה לישראל, והנותנם לבעלה ישראל קיים מצות נתינה. וכל שכן שבעלה ישראל פטור מן המתנות.
סעיף ט
לא יחלקם להרבה כהנים, שצריך לתת לכל אחד דבר חשוב כדי נתינה, אלא נותן זרוע לאחד וקיבה לאחד ולחיים לשנים. ובשור הגדול יכול לחלק הזרוע לשנים, לכל אחד פרק אחד.
סעיף י
אם אין שם כהן, ישום המתנות בדמים ואוכלם ונותן הדמים לכהן.
סעיף יא
אין לו לכהן לחטוף המתנות ואפילו לשאול אותם בפה, אלא אם יתנם לו דרך כבוד, יטלם. ובזמן שהם כהנים רבים במטבחיים, הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים נוטלים. ואם היה צנוע זה במקום שאין מכירין שהוא כהן, יטול כדי שידעו שהוא כהן.
סעיף יב
הכהן יכול לאכלם בכל ענין שערב עליו יותר, ואם כל המטעמים שוים אצלו יאכלם צלי ובחרדל.
סעיף יג
יכול להאכילם לכלבים ולמכרם וליתנם לעכו"ם.
סעיף יד
כהן שיש לו מכירין שרגילים ליתן לו מתנותיהם יכול לזכותם לישראל שיקבלם מיד מכיריו. ודוקא שהזוכה תלמיד חכם והשעה דחוקה לו ושלא יהא כהן המזכה משרת בבית זה שמזכה לו המתנות, שמא יזכה בעל כרחו (רמב"ם בפ"ט מהל' בכורים). והוא הדין אם הכהן משרת בבית בעל הבית ומזכה לאורח תלמיד חכם שמתארח בבית רבו במתנות שרגיל ליתן לו רבו, אסור (רש"י וטור).
סעיף טו
לא נתן המתנות לכהן אלא אכלן או הפסידן, פטור מדיני אדם, אלא כדי לצאת ידי שמים צריך לפרוע דמיהם.
סעיף טז
ישראל ששלח לחבירו בשר והמתנות בו, מותר לאכלן.
סעיף יז
מתנות אינם נוהגות אלא בשור ושה ולא בחיה ועוף, ונוהגות בכלאים הבא מן עז ורחל, וכן בכוי.
סעיף יח
צבי הבא על עז, וילדה, הולד חייב בחצי המתנות. אבל תייש הבא על הצביה, הולד פטור מן המתנות.
סעיף יט
אין נוהגות בקדשים, ולא בבכור.
סעיף כ
בכור, קודם שבא ליד כהן, שנתערב בבהמות אחרות חייב ליתן מהם המתנות; שיאמר הכהן על כל אחת: תן לי מתנותיה, ואם אתה אומר שהוא בכור תן לי כולה. אבל בכור שניתן לכהן במומו ומכרו לישראל ונתערב בבהמות אחרות, אם רבים שוחטים אותם כולם פטורים, שכל אחד יאמר: שלי הוא הבכור; ואם אחד שוחט את כולם, אין פוטרים לו אלא אחד מהם.
סעיף כא
מתנות נוהגות בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין בפני הבית (פי' בזמן שבית המקדש קיים) בין שלא בפני הבית. ויש מי שאומר שאינן נוהגות בחוצה לארץ, וכן נהגו (ועיין בספר החנוך להרא"ה מצוה תק"ו).
סעיף כב
כהנים פטורים ממתנות.
סעיף כג
לוים, ספק אם חייבים במתנות, הילכך פטורים. ואם נטלן הכהן מידו, אין צריך להחזירם לו. (ויש חולקין דאפילו נטלן הכהן, מוציאין מידו) (ב"י בשם הר"ן).
סעיף כד
במה דברים אמורים שכהן פטור, כששוחט לעצמו; אבל אם שוחט למכור, אם הוא קבוע למכור בבית המטבחיים חייב ליתן מיד, ואם אינו קבוע למכור בבית המטבחיים, שתים ושלש שבתות פטור; מכאן ואילך חייב ומנדין אותו אם לא יתן.
סעיף כה
השוחט לכהן ולעובד כוכבים, פטור מן המתנות; והמשתתף עמהם צריך שירשים. ובעובד כוכבים, אם יושב עמו במטבחיים אין צריך לרשום.
הגה: במקום שנוהגין לשחוט אצל עובדי כוכבים אם נמצא טריפה נשאר להם ואם נמצא כשרה לוקחו הישראל, פטור מן המתנות (מרדכי בשם ראבי"ה).
סעיף כו
במה דברים אמורים ששותפות הכהן והעובד כוכבים פוטר, בשותף בכולה אפילו בכל שהוא; אבל אם אין הכהן והעובד כוכבים שותף עמו אלא בראש, אינו פוטר אלא מהלחיים; ואם הוא שותף עמו ביד, אינו פוטר אלא מהזרוע; ואם הוא שותף עמו בבני מעיים, אינו פוטר אלא מהקיבה.
סעיף כז
אם יש בהמה לכהן ומוכר ראשה לישראל ושייר כל הגוף לעצמו, חייב בלחיים.
סעיף כח
השוחט בהמת ישראל חבירו, חובה על השוחט ליתן מתנותיה לכהן; ואם שחט בהמת כהן או עובד כוכבים, פטור.
הגה: מיהו טובת הנאה לבעלים והוא יכול ליתנם לכל כהן שירצה (ב"י בשם הר"ן) ואסור לבעלים ליקח דינר מכהן ליתן לו המתנות, וכן מישראל ליתן המתנות לבן בתו הכהן. (ב"י בשם ר"י ובפרק עד כמה).
סעיף כט
כהן שמכר פרה לישראל ואמר לו: אני מוכר לך פרה זו חוץ ממתנותיה, הוי תנאי וצריך ליתנם למוכר. אבל אם אמר לו: על מנת שהמתנות שלי, אינו תנאי והמקח קיים ויכול ליתנם לכל כהן שירצה.
סעיף ל
ישראל שמכר פרה לחבירו ושייר המתנות, חייב הלוקח ליתנם; אף על פי שנשארו למוכר, מכל מקום החובה על הטבח שהוא הלוקח.
סעיף לא
המתנות עצמם אסור לישראל לאכלם אלא ברשות כהן. עבר ואכלן, או הזיקן, או מכרן אינו חייב לשלם, מפני שאין לו תובעים ידועים. והקונה אותם, אף ע"פ שאינו רשאי, הרי זה מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות.
סעיף לב
אמר לטבח: מכור לי בני מעיה של פרה זו, נותנם לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים. לקחו ממנו במשקל, נותנם לכהן ומנכה לו מן הדמים.
סעיף לג
גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור. משנתגייר, חייב. אם ספק, פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.