סימן רד: דין המתפיס בנדר
סעיף א
עיקר נדר האמור בתורה הוא שיתפיס בדבר הנדור, כגון שאומר: ככר זה עלי כקרבן, או שאמר: יאסר עלי ככר זה, או שאמר: ככר זה עלי איסור. וכן אם אסר עליו ככר אחד שתלאו בדבר הנדור, ואמר על אחר: יהא כזה, אסור; ואפילו עד מאה, כולם אסורים. או שנדר על יום אחד להתענות בו, או שלא לאכול בו בשר, ואמר על יום אחר: יהא כזה, אסור (יש חלוקי לשונות בענין הנדר והרב לא כתבם, ועיין בפנים).
סעיף ב
לאו דוקא מתפיס בקרבן, אלא הוא הדין בכל דבר הקדוש בקדושת הפה, כגון שאומר: ככר זה כאימרא, כדירים, כמזבח, כהיכל, כירושלים או כאחד מכל משמשי מזבח, הרי זה נדר.
הגה: אם נדר בשלחן שבמקדש, הוי נדר; אבל אם אמר: כשלחן, סתם, ולא אמר: כשלחן הקדש, אין זה כלום; ומכל מקום בעם הארץ יש להתיר שלא יהא פרוץ בנדרים (הגהות מרדכי דשבועות בשם מוהר"ם) מביאה ב"י בסי' רל"ז.
סעיף ג
שמע חבירו ואמר: ואני כמותך, בתוך כדי דבור, הרי זה אסור במה שנאסר בו חבירו. שמע הג' זה שאמר: ואני, ואמר: ואני, אפילו היו ק' וכל אחד אומר: ואני, בתוך כדי דיבורו של חבירו, הרי כולם אסורים.
סעיף ד
אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם לכשיבא לעולם.