סימן ריח: כיצד הולכין אחר כוונת הנודר
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן ריח: כיצד הולכין אחר כוונת הנודר

סימן ריח: כיצד הולכין אחר כוונת הנודר

 

סעיף א
כל הנודר, או נשבע, רואין דברים שבגללן נשבע או נדר, ולומדים מהם לאיזה נתכוון. והולכין אחר הענין, ולא אחר משמעות דבור. כיצד, היה טעון משא של צמר או פשתים, והזיע והיה ריחו קשה, ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם, הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות, ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו. היה לבוש בגדי צמר, ונצטער בלבישתו ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם, אסור ללבוש, ומותר לטעון עליו ומותר להתכסות בגיזי צמר, שלא נתכוון זה אלא לבגד צמר. וכן כל כיוצא בזה.
הגה: וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו, אבל בנודר לחבירו, כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו, אם לא באומדנא דמוכח (כך משמע בריב"ש ובהרמב"ן).
 
סעיף ב
מי שהעלילו עליו מפני שמכר יין לישמעאלים ומפני כך נשבע שלא יעשה יין למכור, והיה לו יין עשוי מקודם, אסור למכרו.
הגה: דאף על פי שקאמר שלא יעשה, אזלינן בתר כוונתו (ב"י בשם תשב"ץ). וכל שכן קהל שעשו תקנה כיוצא בזה, שאסורין למכור אפילו מה שהיה להם קודם לכן (סברת הרב ממשמעות רשב"ץ ולא כת"ה סימן רפ"א).
 
סעיף ג
היו מפצירין בו לישא בת אחותו, ואמר: קונם שהיא נהנית לי לעולם, וכן המגרש את אשתו ואמר: קונם שהיא נהנית לי לעולם, הרי אלו מותרות ליהנות לו, שלא נתכוון אלא לשום אישות.
 
סעיף ד
היה מפציר בחבירו שיאכל אצלו, ומיאן ואמר: קונם לביתך שאיני נכנס וטיפת צונן שאני טועם, מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן, שלא נתכוון אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו. וכן כל כיוצא בזה. (מי שנדר צדקה או שאר נדר מחמת חולה, ומת, עיין לקמן סימן ר"כ).
 
סעיף ה
אמר לחבירו: השאילני פרתך, אמר לו: אינה פנויה. אמר: קונם שאיני חורש בה לעולם, אם היה דרכו לחרוש שדהו בעצמו הוא אסור לחרוש באותה פרה, אבל אחרים מותרין לחרוש לו בה. ואם אין דרכו לחרוש בעצמו, אלא אריסין חורשין לו, הוא וכל אדם אסורין.
 
סעיף ו
הסכמה שצוה השר לבטל מקצתה, אין ההסכמה בטילה מפני צוויו.
הגה: קהל שהחרימו על א' שלא ידור עמהם, ואח"כ רוצה לישב שם בחנות, דנין כפי הענין שנדרו עליו, אם לא כוונו רק על דירת קבע עם אשתו ובניו, חנות שרי; ואם לאו, הכל אסור (רמב"ן סימן רנ"ז).