סימן רכ: חלוק שבין קונם יין להיום או לזמן, ודין הנודר על דבר שאינו קבוע
סעיף א
קונם יין שאני טועם יום אחד, או קונם יין שאני טועם יום, אסור בו מעת לעת. ואם אמר: קונם יין שאני טועם היום, אינו אסור אלא עד שתחשך, בין עומד בתחלת היום או בסופו; וצריך שאלה לחכם, גזירה שמא פעם אחרת יאסור עליו יום אחד, ולא ידע להפריש בין היום ליום אחד, ויבא לשתות בלילה. ויש אומרים שאם היה נדר של מצוה, כגון ללמוד או לקיים שום מצוה, אינו צריך התרה. (ומיהו בקבלת תענית בעלמא, מותר לאכול מיד בלילה ואין צריך התרת חכם) (ב"י בשם הר"ן).
סעיף ב
אמר: ביום שאעשה דבר פלוני לא אוכל אותו היום, דינו כהיום שמותר בלילה. ואם אמר: אותו היום ולמחרתו, אסור אותו היום ומחרתו ולילה שבינתים.
סעיף ג
היה עומד באמצע השבוע, או קודם לו, ואמר: קונם יין שאני טועם שבוע זה, אסור עד תשלום כל השבוע ויום השבת הבא אסור ג"כ. (ומותר אחר כך בלא שאלת חכם) (רבינו ירוחם ני"ד). ואם אמר: שבוע אחד, או שבוע, סתם, אסור מעת לעת.
סעיף ד
היה עומד בתוך החדש, או קודם לו, ואמר: חדש זה, אסור עד תשלום החדש ומותר ביום ר"ח, אפילו ר"ח שני ימים שהראשון לתשלום חדש שעבר, אפילו כי מותר בו, כיון שבלשון בני אדם קורין אותו ר"ח. (וכל שכן אם נדר לעשות קודם ר"ח, שצריך לקיימן קודם יום ראשון).
סעיף ה
אמר: חדש אחד, או חדש, סתם, אסור מיום ליום.
סעיף ו
היה עומד בתוך השנה, או קודם לה, ואמר: השנה זו, אסור עד תשלום השנה ומותר ביום ר"ה. ושנה זו מונים מתשרי, שאפילו אם עומד בכ"ט באלול, כיון שהגיע תשרי, מותר.
סעיף ז
אמר: שנה אחת, או שנה, סתם, אסור מעת לעת. ואם נתעברה השנה, אסור בה ובעיבורה. ואם עומד בחורף ואמר: שנה זו, והיא מעוברת, אסור עד תשרי ולא אמרינן שאדר שני יעלה במקום אלול.
סעיף ח
אמר: עד ר"ח אדר, עד ר"ח אדר ראשון. עד סוף אדר, עד סוף אדר שני. ולהרמב"ם, אם ידע שהשנה מעוברת ואמר: עד ר"ח אדר, אסור עד ראש חדש אדר שני.
סעיף ט
היה עומד בתוך שמטה, או קודם לה, ואמר: שמטה זו, אסור עד סוף שמטה ואסור גם בשנה השביעית.
סעיף י
אמר: שמטה אחת, או שמטה, סתם, אסור שבע שנים מעת לעת.
סעיף יא
האוסר עצמו בדבר עד הפסח, או שאמר עד פני הפסח, אינו אסור אלא עד שיגיע בלבד. ואם אמר: עד שיהיה הפסח, הרי זה אסור עד שיצא הפסח. ויש אומרים דעד פני הפסח, אסור עד שיצא.
סעיף יב
אמר: עד הקציר, או עד הבציר, או שאמר: עד שיהיה הבציר או הקציר, אינו אסור אלא עד שיגיע, שכל דבר שאין זמנו ידוע, בכל לשון שיאמר, אינו אסור אלא עד שיגיע.
סעיף יג
בכל מקום, זמן הנדר הוא לפי מה שממהרין או מאחרין לקצור בו, ואנו הולכים אחר המקום שעומד בו הנודר בשעת הנדר אפילו אם הלך אח"כ הנודר אל מקום אחר, בין להחמיר כגון שהלך למקום (שממהרין) הקציר, בין להקל שהלך למקום (שמאחרין) אותו.
סעיף יד
קציר, סתם, הוא קציר חטים. ואם המקום שנדר בו רובו קציר שעורים, הולכין אחריו.
סעיף טו
אם קבע זמן למשתה בנו, ונדר עד זמן משתה בנו, מספקא לן אם חשוב זמנו קבוע, והולכין בו להחמיר.
הגה: ואפילו אם מת הבן קודם שיגיע משתה שלו, צריך להמתין עד אותו זמן. וכן אם נדר לעשות דבר עד שיהיה בנו בר מצוה, ומת, צריך להמתין עד שיהיה ראוי להיות בר מצוה (ת"ה סימן רע"ו). ועיין בא"ח סימן תקס"ט יחיד או רבים שקבלו עליהם תענית מחמת איזה צרה, ועברה, אם צריכים להשלים תעניתם. והוא הדין בנדר נדר לעשות צדקה או שאר נדרים (א"ז פסק דחייב לקיים נדרו). ונראה לי דכל זה מיירי בקבלו עליהם, סתם, אבל אם פירש דבריו, כגון מי שנדר ואמר: אם יחיה פלוני החולה אתענה כך וכך או אתן כך וכך לצדקה, אם מת אותו פלוני, פטור מנדרו, דהרי התנה בפירוש ולא בעינן תנאי כפול בנדרים, דלא גרע דבורו מכוונת הנודר כדלעיל סימן רי"ח. וכן יתבאר לקמן סוף סימן רל"ב (ד"ע), וכל שכן האומר: אתן סלע לצדקה כדי שיחיה בני, ואם לא יחיה לא אתן, אף על גב דעובד ע"מ לקבל פרס מכל מקום פטור אם לא יחיה (ב"י סי' רנ"ט בשם מ"כ והוא תשובת מהרי"ל סי' ק"ץ וד"מ שם).
סעיף טז
עד הקיץ, עד שיקוצו הרבה ומכניסין התאנים בכלכלות.
סעיף יז
עד שיעבור הקיץ, עד שישמרו הסכינים שקוצצים בהם התאנים.
סעיף יח
האוסר עצמו בדבר עד הגשם, הרי זה אסור עד זמן הגשמים שהוא בא"י ר"ח כסלו. הגיע זמן הגשמים, הרי זה מותר בין ירדו גשמים בין לא ירדו. ואם ירדו מי"ז במרחשון, מותר. ואם אמר: עד הגשמים, הרי זה אסור עד שירדו הגשמים, והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהוא בארץ ישראל ומקומות הסמוכים לה מכ"ג ממרחשון ואילך.
הגה: ובגולה, זמן הגשמים ששים יום אחר התקופה שמתחילין אז השאלה, וזמן רביעה שניה שבעים יום אחר התקופה (טור).
סעיף יט
אמר עד שיפסקו הגשמים, אסור עד שיעבור הפסח.
סעיף כ
קונם יין שאיני טועם בחג, אסור בי"ט האחרון.
סעיף כא
האומר לאשתו: מה שאת עושה קונם שאיני נהנה ממנו עד הפסח, עשתה לפני הפסח מותר ליהנות ממנו אחר הפסח. אבל אם אמר: מה שאת עושה עד הפסח קונם שאיני נהנה ממנו, אסור ליהנות לעולם במה שעשתה לפני הפסח.
סעיף כב
אמר לאשתו: קונם שאת נהנית לי מהיום עד פסח אם תלכי לבית אביך עד החג, הלכה לפני הפסח אסורה ליהנות ממנו עד הפסח; ואפילו לא הלכה, אסורה ליהנות ממנו עד הפסח, שמא תלך אח"כ ותעבור למפרע.
סעיף כג
אמר לה: קונם שאת נהנית לי עד החג, אם תלכי לבית אביך עד הפסח, אסור ליהנות מיד. ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה, הרי זה לוקה ואסורה בהנייתו עד החג. ומותרת לילך לבית אביה משהגיע הפסח.