סימן רצד: דיני ערלה, באיזה מקום נוהגת ובשל מי
סעיף א
הנוטע עץ מאכל, מונה לו ג' שנים מעת נטיעתו וכל הפירות שיהיו בו בתוך ג' שנים אסורין בהנאה לעולם, בין עיקר הפרי בין הגרעינים בין הקליפות, כגון קליפי אגוזים ורמונים, והנץ שלהם והזגין והגרעינין של ענבים והתמד העשוי מהם והפגים והתמרים שאינם מתבשלים והענבים שלקו ואין נגמרים בבישולן, כולם חייבים בערלה ופטורים מרבעי. ויש מי שאוסר תמרים שאינם מתבשלים אף ברבעי.
סעיף ב
אבל העלים והלולבים ומי גפנים, דהיינו כשחותכין הגפן נוטף ממנו כמו מים, מותרים משום ערלה.
סעיף ג
האביונות והתמרות (והקפריסין) של צלף חייבים בערלה. במה דברים אמורים, בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ, האביונות חייבים ותמרות וקפריסין פטורים.
סעיף ד
ג' שנים הללו אינם נמנים מיום ליום, אלא הולכים בהם אחר שנות העולם שהוא מתחיל מתשרי, ואם נתעברה נתעברה לערלה ולרבעי. ופעמים שאינו אלא שתי שנים ומ"ד יום, ופעמים שהם יתרים על ג' שנים. כיצד, נטע מקודם ט"ז באב, שנשאר עדיין מ"ד יום עד ר"ח תשרי, כיון שהגיע ר"ח תשרי עלתה לה שנה ומונה עוד שתי שנים. ואם נטע ביום ט"ז, ומיום ט"ז ואילך, מונה מראש חדש תשרי הבא ג' שנים שלמים. ולאחר ר"ח תשרי של שנה רביעית, כל הפירות שיחנטו בו קודם ט"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה, אע"פ שנגמרים אח"כ. והנחנטים בו מט"ו בשבט של שנה רביעית עד ט"ו בשבט של שנה חמישית, נקראים רבעי. ולאחר ט"ו בשבט של שנה חמישית הם חולין גמורים.
סעיף ה
הא דאמרינן שלאחר ר"ח תשרי של שנה רביעית כל הפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה אע"פ שנגמרים אח"כ, דוקא בנטיעה שהקלנו עליה בתחלתה שכיון שעברו עליה מ"ד יום עלתה לה שנה, לפיכך החמרנו עליה בסופה, הא לאו הכי, לא. ויש אומרים דלא שנא.
סעיף ו
פירות רבעי יש להם דין מעשר שני לכל דבר, ובזמן הבית היו צריכין להעלותן לירושלים לאכלם שם, או לפדותם ולהעלות הפדיון שם, והם מותרים מיד אחר הפדיון. והאידנא, שאין יכולין להעלותם לירושלים, פודים אותם אחר שיגמרו ויתלשו. ויכול לפדות את כולם בשוה פרוטה, אפילו הם רבים, וישליך הפרוטה לים הגדול או ישחקנה ויפזרנה לרוח או ישליכנה בנהר אחר שחיקה, ויברך בשעת פדיון: אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון רבעי, או יפדה בפירות שישוו שוה פרוטה, שהוא אחד מל"ב במעה כסף שהיא אשפיר"ו אוטמאני"ם ששוקל ט"ז גרעיני שעורה שהוא רביע דר"הם (לשון עצמו).
הגה: ומטבע הרגילה במדינות אלו, החצי וי"נר, הוא יותר משוה פרוטה פודין עליו (תה"ד סי' קצ"ב). פירות רבעי פטורין מלקט ושכחה ופרט ועוללות.
סעיף ז
דין נטע רבעי נוהג אף בחוצה לארץ. ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ, אבל בחוצה לארץ פירות הבאים אחר שעברו שני ערלה מותרים בלא פדיון (ויש אומרים שאינו נוהג בחוצה לארץ רק בכרם, ולא בשאר אילנות) (טור בשם הגאונים ורמב"ן ורא"ש וע"פ).
סעיף ח
ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בין בשל עובד כוכבים בין בשל ישראל, אלא שבשל ארץ ישראל היא מן התורה ובחוצה לארץ הלכה למשה מסיני.
הגה: ואסור ללקוט לנכרי פירות מאילן שלו שהוא ערלה, משום שנהנה במה שמחזיק לו הנכרי טובה על זה (כל בו וב"ה בשם א"ח).
סעיף ט
ספק ערלה בא"י, אסור. ובחוצה לארץ, מותר. כיצד, כרם שיש בו נטיעות של ערלה, וענבים נמכרים חוצה לו, בארץ ישראל, אסור; ובסוריא, מותר, והוא שלא ידע שהובאו מאותו הכרם; ובחו"ל, מותר, אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם, רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה. (וכל שכן שכרם שהוא ספק ערלה שהוא מותר) (כן נראה מהטור והרא"ש ומרדכי פרק קמא דקדושין).
סעיף י
כרם שהוא ספק ערלה, בארץ ישראל, אסור; ובסוריא, מותר, ואין צריך לומר בחוצה לארץ.
סעיף יא
חבית של יין הטמונה בכרם של ערלה, מותר, שאין הגנב גונב מכרם זה וטומן בתוכו. אבל ענבים שנמצאו טמונים בו, אסורים, שקרוב הדבר שגנבם ממנו וטמנם בתוכו.
סעיף יב
אסור ליטע פרי של ערלה; ואם נטעו, הפירות שיוצאים ממנו, מותרים, דזה וזה גורם, מותר. ומותר ליטע יחור (פי' ענף מן האילן) של ערלה, שאין ערלה אלא בפרי.
סעיף יג
נכרי וישראל שהיו שותפין בנטיעה, אם לא התנו מתחלה, אסור. ואם התנו מתחלת השותפות שיהא העובד כוכבים אוכל שני ערלה וישראל אוכל ג' שנים משני היתר כנגד שני ערלה, הרי זה מותר, ובלבד שלא יבואו לחשבון. כיצד, כגון שיחשוב כמה פירות אכל העובד כוכבים בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות, שזה אסור מפני שהוא כמחליף פירות ערלה.
הגה: ויש מתירין אפילו לא התנו מתחלה, רק שהישראל אומר לעובד כוכבים: טול אתה שני הערלה ואני אטול שני היתר כנגדן (טור והרא"ש).
סעיף יד
מותר לומר לעובד כוכבים בשני ערלה: עבוד כרמי ותטול פירותיה, ותן לי כרמך שעברו עליה שני ערלה ואעבדנה ואטול פירותיה.
סעיף טו
מותר למכור לעובד כוכבים פירות שני ערלה לשלש שנים, מאחר שלא באו לעולם.
סעיף טז
אחד הנוטע גרעין או יחור או שעקר כל האילן ונטע במקום אחר, ואחד המרכיב יחור באילן אחר, ואחד המבריך, דהיינו שעושה גומא אצל האילן ומשפיל אחד מענפי האילן ומטמין אמצעיתו בגומא וראשו יוצא מהצד האחר ונעשה אילן, כולם חייבים בערלה. ודוקא שחתכו מצד זה מעיקר האילן, או שאינו יונק ממנו, אבל כל זמן שהוא מחובר ויונק ממנו חשוב כאחד מענפיו, ופטור. ואם לאחר שגדל הענף שהבריך הבריך ממנו עוד ענף אחר בארץ ועשה כן כמה פעמים זה אחר זה, כל זמן שהראשון מחובר לעיקר האילן כולם פטורים. הפסיק הראשון מעיקר האילן, חייבים, ומתחילים למנות להם משעה שהפסיק, והעיקר פטור. ואם נעקר העיקר מהקרקע חוזר להיות טפל לענף שהבריך ומונין בין לעיקר בין לענף משעה שנעקר.
סעיף יז
אע"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה, מותר לשתות יין מגפני העובדי כוכבים, משום דספק ערלה מותר. ואפילו בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכים אותם בכל שנה, מותר, משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ אבל לא בחוצה לארץ. ויש למצוא היתר גם לבני ארץ ישראל ביין של כרמי העובדי כוכבים, משום דרובא דגפנים לאו ערלה נינהו. ואפילו בכרמים שידוע ודאי שיש בהם ערלה, יש להתירה משום דקודם שיעברו עליה שני ערלה אינם עושים פירות, ואם עושים, הם דקים וקלושים שאינם ראויים לעשות מהן יין.
סעיף יח
אילן שנקצץ וחזר וגדל מהשורש, אינו חייב אלא אם כן נקצץ מעל הארץ, ומונין לו משעת קציצה. אבל אם נשאר ממנו כל שהוא, פטור.
סעיף יט
אילן שעקרו רוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר, ומהעפר שסביב שרשיו עמו, והוסיף עליו שם עפר ונשרש שם בארץ, אומדים אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר אחר, הרי זה כנטוע במקומו ופטור מהערלה. ואם לאו, חייב.
סעיף כ
אילן שנעקר ונשאר משרשיו מחובר, אפילו כעובי המחט שמותחין בו הבגד לאחר אריגה, בידוע שיוכל לחיות בלא תוספת עפר, ופטור אפילו הוסיף עליו עפר הרבה.
סעיף כא
ילדה שאינה גבוהה טפח, חייבת בערלה לעולם, משום מראית העין, שנראה כאילו היא בת שנתה. במה דברים אמורים, בנטיעה אחת או אפילו שתים כנגד שתים ואחד יוצאת זנב אבל אם כל הכרם כך, שרי, דאית ליה קלא.
סעיף כב
בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות, וכן אילן זקן שנעקר ובו פירות ושתלו במקום אחר, או שלקח ענף מלא פירות מאילן זקן והרכיבו בילדה, אם נתוסף בפרי עד שאין בפרי הראשון שהוא היתר ק' ק' חלקים על התוספת, אסור. ואם לאו, מותר. אבל אם הרכיב ענף מלא פירות של ערלה בתוך אילן זקן, הפירות של הענף אסורים לעולם, אפילו גדלו הרבה.
סעיף כג
הנוטע אילן מאכל ואין דעתו לצורך אכילה, אלא להיות גדר לשדה או בשביל העצים לשרפן או לבנין, פטור. והוא שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה, כגון אם הוא לשריפה שנטען רצופים ואינו מרחיק בין אילן לאילן כראוי, ואם הוא לבנין שמשפה הענפים כדי שיתעבו, ואם לגדר שהוא במקום שצריך לגדור, ואפילו אם צדו האחד בין פנימי בין חיצון בין תחתון בין עליון לצורך אחד מאלו, וצדו השני לאכול, את שלצורך אכילה חייב, והשאר פטור. ואם חשב עליו אחר כך לאכילה, חייב בערלה וברבעי, ומונין לו משעת נטיעה. אבל אם לא חשב עליו עד סוף שנה שלישית, אין בו דין רבעי, שאין דין רבעי בלא ערלה. ואם נטעו למאכל ואחר כך חשב עליו לאחד מאלו, חייב.
סעיף כד
הנוטע לצורך מצוה, כגון לצורך לולב או אתרוג, חייב.
סעיף כה
הנוטע בתוך שלו לצורך רבים, חייב.
סעיף כו
הנוטע ברשות הרבים, והגזלן שנטע, והעובד כוכבים שנטע, בין לעצמו בין לישראל, והנוטע בבית ועל גג שמילאו עפר ונטע בו, והנוטע בספינה, או בעציץ אע"פ שאינו נקוב, חייב.
סעיף כז
העולה מאליו (ברשות היחיד, חייב). במקום טרשים, (פי' סלעים חזקים וקשים), פטור. אפילו הנוטע במקום שאינו ישוב, פטור, והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאם לישוב. אבל אם היה עושה כדי טיפול, חייב.
סעיף כח
עובד כוכבים שהיה מוכר פירות ואמר: של ערלה הן, או של נטע רבעי הן, אינו נאמן, ואפילו אמר: מאיש פלוני לקחתים.