סימן שה: מי חייב בפדיון בכור, ומתי ראוי לפדיון, וכל דיניו
סעיף א
מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו, שהוא בכור לאמו הישראלית, בה' סלעים שהם ק"כ מעים שהם שלשים דרהמים כסף מזוקק. (וע"ל סי' רצ"ד כמה היא מעה. ויש אומרים שה' סלעים הם בערך שני זהובים רייני"ש, שהם ב' זהובים פולני"ש) (פסקי מהרא"י סי' מ"ח).
סעיף ב
אין האשה חייבת לפדות את בנה (ל' רמב"ם פ' יש אומרים מהלכות בכורים ד"ב).
סעיף ג
אלו החמשה סלעים נותנין לכהן בכסף או בשוה כסף מכל דבר שירצה, חוץ מקרקעות ועבדים ושטרות; ואם פדהו בהם, אינו פדוי.
סעיף ד
כתב לכהן שהוא חייב לו חמשה סלעים בשביל פדיון בנו, חייב ליתנם לו ובנו אינו פדוי (טור בשם ה"ג). אמר לכהן שנותן לו לפדות את בנו, אסור לחזור בו. מיהו אם חזר, הוי חזרה (מרדכי ס"פ כל הגט) (ועיין לעיל סי' רס"ד).
סעיף ה
נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמשה סלעים, וקבלו הכהן בחמשה סלעים, הרי בנוי פדוי; והוא שישוה חמשה סלעים לשום אדם.
סעיף ו
נתן לו כלי בפדיון בנו, סתם, אם הוא שוה ה' סלעים, אע"פ שלא שמו אותו בתחלה, בנו פדוי.
הגה: ואם אינו שוה, אין בנו פדוי (טור). ואם הכהן רוצה להחזיק בכלי, אינו צריך להחזיר לו, והוא ישלים לו עד ה' סלעים (מהרי"ל).
סעיף ז
נתן ה' סלעים, אפילו לעשרה כהנים, בין בבת אחת בין בזה אחר זה, בנו פדוי.
סעיף ח
אם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון, רשאי (ל' רמב"ם שם ד"ח); אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ שיחזיר לו, ואם עשה כן והחזיר לו (ודעת הכהן היתה מתחלה שלא לקבלה על מנת להחזיר) (כך משמע בב"י), אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה, ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר. ולא יהא הכהן רגיל להחזיר לכל, שלא להפסיד לשאר כהנים, שמתוך כך לא יתנו הכל פדיוני בכוריהם אלא לו. אבל לעניים רשאי להחזיר בכל פעם. וכל שכן שמזה הטעם לא יקבלם על מנת להחזיר; ומכל מקום אם עבר וקבלם, ופירש שנותן לו על מנת להחזיר, הבן פדוי, דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. (ודוקא שאמר: ע"מ להחזיר, אבל אי אמר: הא לך ה' סלעים ותחזירם לי, לא הוי מתנה ואין בנו פדוי) (רשב"א סי' קצ"ח ותשנ"ט).
סעיף ט
הפריש חמשה סלעים לפדיון בנו, ונאבדו, חייב באחריותן עד שיבואו ליד כהן.
סעיף י
בשעה שנותן הפדיון לכהן מברך: אקב"ו על פדיון הבן, וחוזר ומברך: שהחיינו, ואח"כ נותן הפדיון לכהן, ואם פודה עצמו, מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו לפדות הבכור, ומברך: שהחיינו (רמב"ם שם ד"ה).
הגה: ויש אומרים דאף הפודה עצמו מברך: על פדיון הבכור, וכן נוהגין (טור וריב"ש סי' קל"א). וע"ל סי' רס"ה. יש אומרים דמייתי ליה לבכור קמי כהן ומודיע ליה שהוא בכור פטר רחם, והכהן שואל אותו: במאי בעית טפי בבנך בכורך או חמש סלעים דמחייבת לפדות בהן, והאב אומר: בבני בכורי והילך ה' סלעים בפדיונו, ובהדי שנותן לו המעות מברך ברכות הנזכרות (טור בשם הגאונים) וכן נוהגין במדינות אלו, אם האב אצל הבן. אבל אם אינו אצלו, פודה אותו בלאו הכי, אלא אומר לכהן שיש לו בכור לפדותו, והוא אומר: במאי בעית טפי וכו' (כן הוא בהגהת מרדכי ס"פ האשה וכך כתב הב"י בשם סמ"ק). ואם האב היה רוצה להניח הבן לכהן, אינו יוצא, רק צריך לפדותו (פסקי מהרא"י סי' קל"א). ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה בשעת הפדיון (שם בהגהות מרדכי ומהרי"ל ות"ה סי' רס"ט). ואם יין בעיר, מברך הכהן על היין מיד אחר הפדיון (מהרי"ל). וכן נוהגין עכשיו כדי לפרסומי מלתא. ואין נוהגין לברך שהשמחה במעונו (אבודרהם). ואין האב יכול לפדות על ידי שליח. וגם אין בית דין פודין אותו בלא האב (ריב"ש סי' קל"א).
סעיף יא
אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלשים יום; ואחר שלשים יום יפדנו מיד, שלא ישהה המצוה. ואם חל יום ל"א להיות בשבת, אין פודין אותו בשבת, אלא ימתין עד יום א'. (יש אומרים דאין לעשות פדיון הבן בחול המועד) (במהרי"ו בשם ספר המצות מצוה ר"ך), (ויש מתירין). (תוספות פ"ק דמ"ק), (וכן עיקר).
סעיף יב
מת הבן בתוך שלשים, ואפילו ביום שלשים, וכן אם נעשה טריפה קודם שעברו עליו שלשים יום, אינו חייב בפדיון; ואפילו הקדים ונתן לכהן הפדיון, יחזירנו לו. (מת לאחר שלשים, חייב לפדותו (טור) ולברך על הפדיון, אבל לא יברך: שהחיינו) (ד"ע וכן הוא במהרי"ק סוף שורש מ"ט).
סעיף יג
מי שפדה בנו בתוך שלשים יום, אם אמר ליה: מעכשיו, אין בנו פדוי. ואם אמר ליה: לאחר שלשים יום, בנו פדוי ואע"פ שאין המעות קיימים לאחר ל' יום.
הגה: ויש אומרים דאם אין המעות קיימים או שהחזירן לאב תוך ל', אפילו בדיעבד אין בנו פדוי (מהרא"י בת"ה סימן רס"ד ובכתביו סימן רל"ד); וטוב להחמיר לחזור לפדותו.
מי שהוא ספק אם הוא חייב בפדיון, פטור, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
סעיף יד
מת האב בתוך שלשים יום, הרי הבן בחזקת שלא נפדה, עד שיביא ראיה שפדאו אביו. ואם מת האב לאחר שלשים יום, בחזקת שנפדה עד שיודיעוהו שצוה בשעת מיתה ואמר שלא נפדה.
סעיף טו
עבר האב ולא פדה את בנו כשיגדיל, חייב לפדות עצמו. (ויש מי שכתב דכותבין לו על טס של כסף שאינו נפדה ותולין לו בצוארו, כדי שידע לפדות עצמו כשיגדיל) (מהרי"ל). היה הוא לפדות ובנו לפדות, יפדה עצמו תחלה ואח"כ יפדה את בנו. ואם אין לו אלא כדי פדיון אחד, יפדה עצמו.
סעיף טז
אם אין לו נכסים בני חורין כדי פדיון, אין הכהן גובה מהמשועבדים, אף על פי שקדם חוב הפדיון לחוב הבעל חוב.
סעיף יז
אין פדיון הבכור תלוי אלא בפטר רחם, שאם אינו בכור לאם אע"פ שהוא בכור לאב אינו חייב בפדיון. ואם יש לו כמה נשים, ויש לו בכור מכל אחת ואחת, חייב לפדות את כולם.
סעיף יח
כהנים ולוים פטורים מפדיון הבן. ואפילו כהנת ולויה נשואה לישראל, אין הבן חייב בפדיון, שאין הדבר תלוי באב אלא באם, שנאמר: פטר רחם בישראל (במדבר ג, יב) ואם נתעברה מעובד כוכבים, בן הלויה פטור מפדיון, ובן הכהנת חייב בפדיון שהרי נתחללה אמו מן הכהונה בבעילת העובד כוכבים.
הגה: ואם היא אומרת שמישראל נתעברה, והישראל מכחישה ואומר שמעובד כוכבים נתעברה, הבן פטור מן הפדיון (ת"ה סימן רס"ד).
סעיף יט
כהן שנולד לו בן חלל, מת האב בתוך שלשים יום חייב הבן לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו. ואם מת האב לאחר שלשים יום, כבר זכה האב בפדיונו וירשו בנו ממנו, הילכך יפריש הפדיון ויעכבנו לעצמו.
סעיף כ
השפחה שנשתחררה וכותית שנתגיירה כשהן מעוברות, וילדו, אע"פ שהורתו שלא בקדושה, הואיל ונולד בקדושה חייב, שנאמר: פטר רחם בישראל (במדבר ג, יב) והרי פטרו רחם בישראל. אין ידוע אם קודם שנתגיירה או אחר שנתגיירה, המוציא מחבירו עליו הראיה.
סעיף כא
העובדת כוכבים והשפחה שילדו ואחר כך נתגיירה ונשתחררו, וילדו אחר כך, פטור, שאין זה פטר רחם.
סעיף כב
בן ח' חדשים שהוציא ראשו והוא חי, והחזירו ומת, או בן ט' שהוציא ראשו, אפילו אחר שמת, והוחזר ואח"כ יצא אחיו וילדה ולד קיימא, אינו פטר רחם, שהרי נפטר בראשו של ראשון, ומשתצא פדחתו פוטר הבא אחריו. וכן המפלת כמין בהמה, חיה ועוף שחצי פרצוף פניהם דומה לצורת אדם, או סנדל או שליא או שפיר מרוקם (פי' חתיכה של בשר כצורת סנדל. ופי' שליא, הכיס שהעובר מונח בתוכו. ופי' שפיר מרוקם, חתיכה של בשר ויש בה צורת אדם, ערוך) או שיצא הולד מחותך איברים איברים, הנולד אחר כל אחד מאלו אינו פטר רחם (לשון טור).
סעיף כג
בן ח' חדשים שהוציא ראשו מת, והמפלת שפיר מלא דם או מלא מים או מלא גוונים, והמפלת כמין דגים וחגבים, שקצים ורמשים, והמפלת ליום ארבעים, הנולד אחר כל אלו בכור לפדיון. (וכל זמן שאין איבריו מרוקמים, אין פוטר הבא אחריו, ואפילו בזמן הזה סומכין על זה) (מהרי"ק שורש קמ"ג).
סעיף כד
יוצא דופן והנולד אחריו כדרכו, שניהם פטורין. הראשון, מפני שלא יצא מהרחם; והשני, מפני שקדמו אחר.
סעיף כה
מי שלא בכרה אשתו, וילדה זכר ונקבה, ואין ידוע איזה מהם יצא ראשון, אין כאן לכהן כלום. ילדה שני זכרים, אף על פי שאין ידוע איזה מהם הבכור, נותן חמשה סלעים לכהן. מת אחד מהם בתוך ל' יום, פטור, דשמא הבכור מת והמוציא מחבירו עליו הראיה.
סעיף כו
מת האב קודם שפדאן, בין מת תוך ל' בין מת לאחר ל', והבנים קיימים, נותנין בין שניהם ה' סלעים, אפלו חלקו כבר הנכסים.
סעיף כז
שני נשיו שלא בכרו, וילדו שני זכרים, נותן עשר סלעים לכהן. מת אחד מהם בתוך ל' יום, אם לכהן אחד נתן, יחזיר לו ה' סלעים; ואם לשני כהנים נתן, אינו יכול להוציא מהם, שהרי לא עיין פדיון זה על בן זה, וכל אחד יאמר: אני תופס בשביל החי. ילדו זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה, נותן ה' סלעים לכהן. ואם מת אחד מהזכרים תוך ל' יום, אינו נותן לכהן כלום. ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות, ואין ידוע איזה נולד ראשון, אין כאן לכהן כלום, שאני אומר: נקבה נולדה תחלה ואחריה זכר.
סעיף כח
שתי נשיו, אחת בכרה ואחת לא בכרה, וילדו שני זכרים ונתערבו, נותן ה' סלעים לכהן, ואם מת אחד מהם בתוך ל', אין כאן לכהן כלום. ואם מת האב, נותנים בין שניהם ה' סלעים. זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה, אין כאן לכהן כלום.
סעיף כט
שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו, וילדו שני זכרים ונתערבו, זה נותן ה' סלעים וזה נותן ה' סלעים. נתנו, ואח"כ מת אחד מהבנים בתוך ל' יום, אם לשני כהנים נתנו, אינם יכולים להוציא מידן. ואם לכהן אחד נתנו, כותב אחד מהם הרשאה לחבירו, וילך זה בהרשאה ויוציא מהכהן ה' סלעים. ואם ילדו זכר ונקבה, ואין ידוע איזו ילדה זכר ואיזו ילדה נקבה, או שילדו שני זכרים ונתערבו, ומת אחד מהם, האבות פטורים והבן חייב לפדות את עצמו.
סעיף ל
וכן מבכרת שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים, ונשאה וילדה זכר, ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון, האבות פטורים והבן חייב לפדות את עצמו ואם ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות, אין כאן לכהן כלום.
סעיף לא
שתי נשים של שני אנשים, אחת בכרה ואחת לא בכרה, וילדו שני זכרים, זה שלא בכרה אשתו נותן ה' סלעים לכהן. זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה, אין כאן לכהן כלום.