סימן רעד: שצריך לכתוב אותה לשמה, ודין תקון האותיות וזיונן
סעיף א
צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב: ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה. ומספיק לכל הספר.
סעיף ב
צריך שיהיה לפניו ספר אחר, שיעתיק ממנו, שאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב. וצריך שיקרא כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה.
סעיף ג
יכתוב כתיבה נאה ומיושרת, תמה. ואם כתב אלף למד ביחד, כזה א, אינו כשר.
סעיף ד
צריך שכל אות תהא מוקפת גויל מארבע רוחותיה, שלא תדבק אות בחבירתה, אלא יהא ביניהם כחוט השערה. ולא יהיו מופרדות הרבה זו מזו, כדי שלא תהא תיבה אחת נראית כשתים. ויהיה בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה, ולא יקרבם ביותר שלא יהיה שתי תיבות נראות כאחת. ואם שינה, שהרחיק בין האותיות עד שהתיבה נראית כשתים, או שקירב שתי תיבות עד שנראות כאחת, פסול.
סעיף ה
צריך שלא תפסל צורת שום אות עד שאינה נקראת או דומה לאות אחרת, בין בעיקר הכתיבה, בין בקרע, בין בנקב שניקב בה, בין בטשטוש. (ויכול ליטול דיו מן אות הכתוב כשצריך לדיו (הגהות מיימוני פ"ב) או שרוצה לגלול הספר) (הרא"ש כלל ג').
סעיף ו
צריך ליזהר בתיקון האותיות ובזיונן, כמו שנתבאר באורך בהלכות תפילין סימן ל"ב וסימן ל"ו.
סעיף ז
ספר המנוקד, פסול. ואפילו הסירו ממנו הניקוד. וכן ספר שיש בו פיסוק פסוקים, פסול.
הגה: ודוקא שעשה הפסק בדיו. אבל אם הניח אויר בין הפסוקים, כל שאין בו שיעור פרשה, כשרה (תשובת ריב"ש). וספר תורה שעירב בו האותיות, כמו בגט, אינה פסולה. אבל לכתחלה אין לעשות כן (שם סימן קמ"ו).