סימן רפב: לנהוג כבוד בספר תורה, ודין תשמישיה
סעיף א
חייב אדם לנהוג כבוד גדול בספר תורה. ומצוה לייחד לו מקום ולכבד המקום ההוא ולהדרו ביותר. ולא ירוק כנגד ספר תורה. ולא יגלה ערותו כנגדו. ולא יפשוט רגלו כנגדו. ולא יניחנו על ראשו כמשוי. ולא יחזור אחוריו, אלא אם כן גבוה ממנו עשרה טפחים, אלא ישב לפניו בכובד ראש וביראה ופחד, שהוא העד הנאמן על כל באי עולם, שנאמר: והיה שם בך לעד (דברים לא, כו), ויכבדנו כפי כחו.
סעיף ב
הרואה ספר תורה כשהוא מהלך, חייב לעמוד לפניו, ויהיו הכל עומדים עד שיעמוד זה שמוליכו ויגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניהם.
הגה: אבל לפני חומשים שלנו אין צריכים לעמוד (ב"י בשם הרמב"ם). ויש מחמירים (רשב"א סי' קמ"ד). השומע קול הנושא ספר תורה אף על פי שאינו רואה אותו, חייב לעמוד (ב"י בשם הרב רבינו מנוח).
סעיף ג
היה הולך ממקום למקום וספר תורה עמו, לא יניחנו בשק ויניחנו על גבי חמור וירכב עליו, אלא מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על החמור. ואם היה מפחד מפני הגנבים, מותר.
סעיף ד
לא יאחוז אדם ספר תורה ויכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ או לבית הקברות, אע"פ שכרוך במטפחת ונתון בתיק שלו, ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות מהמת או מבית הקברות או מבית הכסא. ולא יאחוז ספר תורה בלא מטפחות.
סעיף ה
אין זורקין כתבי הקדש, ואפילו הלכות ואגדות. (ואסור להפוך אותו על פניהם, וכשמצאו כך צריך להפכן (מהרי"ל).
סעיף ו
הקמיעין, אם היו מכוסים עור מותר ליכנס בהם לבית הכסא, ואם לאו, אסור.
סעיף ז
אסור לישב על המטה שספר תורה עליה.
הגה: וכל שכן שאסור להניחה ע"ג קרקע. והוא הדין שאר ספרים (ב"י בשם הר"ר מנוח ובשם א"ח וכל בו). ואפילו על המדרגות שעושין לפני ארון הקודש, אסור להניח ספרים (הגמ"י) ולא יניח אדם ספר תורה על ברכיו וב' אצילי ידיו עליו (מהרי"ל). ונראה לי דהוא הדין שאר ספרים.
סעיף ח
בית שיש בו ספר תורה לא ישמש בו מטתו עד שיוציאנו. ואם אין לו מקום להוציאו, יעשה לפניו מחיצה גבוה עשרה טפחים. אבל ע"י הנחת כלי בתוך כלי שאינו מיוחד אינו מותר אלא בתפילין ושאר כתבי הקדש וחומשים, אבל לא בספר תורה, והרמב"ם מתיר אף בספר תורה. ואם פירש טליתו על הארגז שמונח בו, חשוב ככלי בתוך כלי.
סעיף ט
כל הטמאים, אפילו נדות, מותרים לאחוז בספר תורה ולקרות בו. והוא שלא יהיו ידיהם מטונפות או מלוכלכות.
סעיף י
ספר תורה שבלה או נפסל, נותנין אותו בכלי חרס וקוברין אותו אצל ת"ח, וזו היא גניזתו.
סעיף יא
מטפחות ספרים שבלו, עושין אותם תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן.
סעיף יב
תיק שהוכן לספר תורה והונח בו, וכן המטפחות והארון והמגדל שמניחים ספר תורה בו, אע"פ שאין מניחים בו ספר תורה כשהוא לבדו אלא כשהוא בתיק, וכן הכסא שהוכן להניח ספר תורה עליו, והונח, כולם תשמישי קדושה הם ואסורים, ולאחר שיבלו או ישברו, נגנזים.
סעיף יג
תיבה שנשברה, מותר לעשות ממנה אחרת קטנה. אבל אסור לעשות ממנה כסא לספר תורה. וכסא שנשבר, מותר לעשות ממנו כסא קטן, ואסור לעשות ממנו שרפרף (פי' ספסל קטן) לכסא.
סעיף יד
הבימות שעומד עליהם האוחז הספר, אין בהם קדושת ספר תורה אבל יש בהם משום קדושת בית הכנסת.
סעיף טו
כל מה שעושה לספר תורה, אם עשאו על תנאי להשתמש בו שאר תשמיש אם רצה, מועיל בו התנאי.
סעיף טז
תפוחי כסף וזהב שעושים לספר תורה לנוי, תשמישי קדושה הם ואסור להוציאם לחולין, אם לא לקנות בהם ספר תורה או חומש.
סעיף יז
כל מה שאסור לשנותו לקדושה קלה, אם מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, מותר.
סעיף יח
יחיד שמוכר ספר תורה שלו ותשמישו, יש מי שמתיר להשתמש בדמיו, ויש מי שאוסר. (ואם היו בה טעיות לכולי עלמא שרי (ריב"ש סי' רפ"ו). ועיין בא"ח סימן קנ"ג).
סעיף יט
מותר להניח ספר תורה על ספר תורה, ומניחים חומשים עובד גילולים נביאים וכתובים, אבל אין מניחים נביאים וכתובים על גבי חומשים, ולא חומשים על גבי ספר תורה.
הגה: אבל כתובים על גבי נביאים (או איפכא, שרי) (ב"י בשם הר"ן בשם תוספות פ"ק דב"ב) וכל זה מיירי בב' כריכות, שכל א' כרוך בפני עצמו, אבל בכרך א' הכל שרי (מרדכי פ' השותפין). וע"ל סימן רמ"ג דאסור להרהר בדברי תורה במקומות המטונפים, והוא משום כבוד תורה.