סימן יז: דין השוחט בהמה המסוכנת למות
סעיף א
השוחט את הבריאה ולא פרכסה. (פי' שלא נתנענעה), הרי זו מותרת; אבל המסוכנת והוא כל שמעמידים אותה (בגערה או במקל) (כל בו בשם הראב"ד) ואינה עומדת, אעפ"י שהיא אוכלת מאכל בריאות, שחטה ולא פרכסה כלל, הרי זו נבלה ולוקין עליה; ואם פרכסה, הרי זו מותרת, וצריך שיהיה הפרכוס בסוף השחיטה (ולמשוך עד אחר השחיטה) (תא"ו נט"ו ח"ג לדעת רש"י), אבל בתחלתה אינו מועיל. כיצד הוא הפרכוס, בבהמה דקה ובחיה גסה ודקה, בין שפשטה ידה והחזירה או שפשטה רגלה אע"פ שלא החזירה, או שכפפה רגלה בלבד, הרי זה פרכוס ומותר; אבל אם פשטה ידה ולא החזירה, הרי זו אסורה שאין זו אלא הוצאת נפש בלבד; ובבהמה גסה אחד היד ואחד הרגל, בין שפשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה, הרי זה פרכוס ומותרת. ואם לא פשטה לא יד ולא רגל ולא כפפה כלל, הרי זו נבילה; ובעוף, אפילו לא רפרף (פי' מענין כהרף עין) אלא בעינו, ולא כשכש (פירוש נענע) אלא בזנבו, הרי זה פרכוס.
סעיף ב
השוחט את המסוכנת בלילה ולא ידע אם פרכסה, הרי זו ספק נבילה ואסורה.
סעיף ג
גדולי החכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים אותה כדי שלא תמות, ואע"פ שפרכסה בסוף השחיטה; ודבר זה אין בו איסור, אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה הרי זה משובח.