סימן לז: דיני אבעבועות וסרכות הריאה
סעיף א
ריאה שנמצאו בה אבעבועות אפילו הם גדולים הרבה, אם היו מלאים רוח או מים זכים או ליחה הנמשכת כדבש וכיוצא בו, או ליחה יבשה וקשה אפילו כאבן, הרי זו מותרת; ואם נמצאת בהם ליחה סרוחה או מים סרוחים או עכורים, הרי זו טריפה.
הגה: ורבים מכשירים אפילו בעכורין וסרוחין (הרא"ש והר"ן והרשב"א וטור ומהרי"ל וע"ל סימן ל"ו ס"ז ע"פ), וכן המנהג להכשיר בועות בכל ענין אם אינן סמוכות.
סעיף ב
אם סירכא תלויה יוצאה מן הבועה, טריפה.
הגה: והוא הדין בועה העומדת במקום שאר ריעותא, אע"פ דכשר בלאו הכי כגון בגבשושית או במקום דמשמיע קול או שהבועה בעצמה משמעת קול, טריפה. (מצא כתוב).
סעיף ג
אם יש בה שתי אבעבועות סמוכות זו לזו, אסורה, אפילו מלאות מים זכים; ואם היא אחת ונראית כשתים, נוקבים אותה בא' מצדיה אם שופכות למקום אחד, אחת היא וכשרה; ואם לאו, שתים הם וטריפה, והני מילי כשיש בהם מוגלא או מים, אבל אם הם צמחים קשים,
הגה: והוא הדין מורסא שבריאה, דהיינו שקרום הריאה מכסה אותה ואינה גבוהה מבשר הריאה (מהרי"ו ושאר אחרונים), אף על גב דסמיכי אהדדי, כשרה.
הגה: ולא מיקרי סמיכי אלא שאין ביניהם כשני חוטי שער לאחר שנפחו הריאה (תוספות והגהות אשירי וע"פ), והוא שיהיה במה שמפריש ביניהם מראה ריאה (מ"כ ובד"י בשם מהרא"ק), יש מכשירין אפילו תרי בועי דסמיכי, אם המים שבהם זכים, צלולים ומתוקים (רשב"ם וריב"ש ומרדכי וע"פ ומהרי"ו); ויש לילך בזה אחר המנהג (ד"ע דקדק במהרי"ל שכך כתב בשיפולי), או לפי ענין ההפסד ושעת הדחק. ובועי בשיפולי ריאה ובמים זכים, דינן כמו בסמיכי (ד"ע ממשמעות הפוסקים). בועה על חריץ וקמט, טריפה, דהוי כשני בועי דסמיכי (מ"כ). ב' בועות זה כנגד זה בין ב' אונות כשרה; אבל בועה נגד טינרא, כהאי גוונא, טריפה, דהטינרא קשה ומנקבת הבועה שכנגדה (מ"כ). בועי וטינרי סמוכים זה אצל זה, כשר (ד"ע).
סעיף ד
אבעבוע שנמצא בשיפולי הריאה נוהגין לאסור, אם אין בשר כל שהוא מקיף בכל צד (ודוקא בועא, אבל טינרא כשר בשפולי ריאה) (דעת עצמו ומהר"י והג"מ); ושיפולי היינו תחתית האומא או האונא, אבל לא החתוכים שבין אונא לאונא.
הגה: ויש אומרים דבכל מקום שיש שם חידוד מקרי שפולי ריאה, (מהרי"ו וסמ"ק וכל בו) ולכן יש להטריף אפילו למעלה במקום שהריאה דבוקה לשדרה אם הוא נגד חתוך האונא שעדיין הריאה שם חדה, נקרא שפולי; אבל נגד האומה כשר דלא הוי שפולי, דשם הריאה רחבה (בבדיקות), ויש לילך בזה אחר המנהג. ואם אין חוט בשר מקיף, נופחין אותה וממשמשין לצד בועה אם על ידי כך חוט בשר מקיף, כשרה (בית יוסף), והוא (שיהא) בהיקף מבשר מראה ריאה; ואם לא היה בהיקף מראה בשר, ובאו אחר כך בודקים ומומחים ונפחוה ומשמשו בה ועל ידי בקיאותן וכחן יפה שנפחו היטב ומשמשו בבקיאות עשו שהיה שם היקף בשר, כשר (ב"י סי' ל"ט בשם תשובת ריב"ן והרא"ש מעשה שהיה).
סעיף ה
בועה בריאה וניכרת בעבר אחר, אף על גב דלא שפכי אהדדי, כשרה.
הגה: והוא דלא קיימי במקום סמפונות, אבל אי קיימי במקום סמפונות דהיינו ב' אצבעות מן השפולי בדקה וד' בגסה, נהגו להטריף (מהרי"ו ועיין ס"ק כ"ג), ואין לשנות, ואפילו במים זכים בבועה (מהרי"ק שורש ל"ו וד"ע); ודוקא דשפכי להדדי, אבל אי לא שפכי להדדי, כשר (מהרי"ו שם) אפילו בעכורים וסרוחים (ד"ט וכ"פ הפו'). בועה שהיא תחת הורדא במקום הדק, ויש שם סמפון, טריפה, דניכרת מעבר לעבר (מ"כ ומהרי"ו). טינרא הניכרת מעבר לעבר, דינה כבועות (בדיקות ישנים), וע"ל סימן מ"ב איזהו מקרי שופכת להדדי.
סעיף ו
אבעבוע שנמצא בו נקב היכא דלא ממשמש ידא דטבחא, ואינו יודע אם נקב מחיים או לאחר מיתה, טריפה.
סעיף ז
בועה או סירכא שנמצאו בקנה הלב או בכל מקום חוץ מהריאה, כשרה. (וע"ל סוף סימן מ"ו).