ד. הנאום הראשון של בלדד: ייסורי אדם מתבארים מירושת אבות
מחבר: אהרן קמינקא
בלדד השוחי בא להצדיק סבלו של איוב (וכל אדם) באופן אחר. הדבר החדש שהוא בא ללמד הוא, כי אם אדם כורע תחת נטל צרותיו, אל ישכח שהוא רק חוליה בשלשלת הדורות. אבות סובלים בעוון בנים ובנים בעוון אבות. אנחנו נושאים בגופנו וגם בנפשנו מורשת העבר ("תמול אנחנו") וחיינו רק צל של דור קודם. לכן אל אינו מעוות משפט. אם בניך חטאו לו, שלחם בעד פשעם (ואתה נשארת שכול): אם זך וישר אתה, עוד יעיר עליך ("כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף") ויתן תשלומים לביתך כפי צדקתך (ג-ו). רק בית רשעים אובד, ואתה אם צערך רב בחייך, זכור כי הם ראשית ועוד תהיה לך אחרית משגשגת בדור יבוא. אל תשכח לשאול מה היה הדור הקודם לך (דור ראשון) ואיך חיו האבות. תנאי לצמיחה הוא מקום הגידול ואם העץ שתול על מים ולא ייבש, כן גורל שוכחי אל אשר מבטחם קטן ועלוב (יקוט כסלו), ביתם אינו עומד ואילן משפחתו, אף ואם ענפיו מסובכים, הוא נבלע ממקומו המתכחש לו, וכאילו לועג לו ושמח לאידו (זה משוש דרכו) ומעפר יצמח אילן אחר (כאן שתי תמונות מעורבות, של בית ושל עץ צומח). אולם אתה כאיש צדיק עוד תוכל למלא "שחוק פיך" (שאול מן תהילים קכו), שונאיך ילבשו בושת (תהילים קלב, יח).
חשיבות הרעיון היסודי של בלדד הוא בזה שהוא ממש מה שסברו חכמי העמים הקדמונים ומשורריהם הגדולים. כי האמונה שהצרות היותר איומות בחיים באות מתוך קללה הרובצת על משפחות היא ביסוד רוב הטרגדיות אשר חיברו אסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, ובהן זרע טנטלוס הארור מנחיל לדורותיו שלשלת של תועבות ורציחות, כמו שהן מתוארות באופן מבהיל בחיי אודיפוס ובניו, בגורל אנטיגונה, אורסטס, קליטמנסטרא ואגמנון ועוד תמונות אין מספר. בשיחת בלדד הדעה על מורשת גורל צרופה בחיבור עם אמונה באל שופט צדק אשר לא ימאס תם.