ו. הנאום הראשון של צופר: הכנת הלב היא התרופה לצערו של אדם
מחבר: אהרן קמינקא
צופר הנעמתי מביא גם הוא רעיון חדש לבאר ייסורי האדם. גרעין נאומי הוא, כי האדם נולד כיצור ריק משכל, נבוב (יב) כעיר פרא, ורק בכיוון הלב, שהוא יתרונו, תלוי אושרו בחיים. הלב בעברית אינו כלי ההרגשה בלבד, אלא הכוח המדמה, ההוגה והמבין, וסוד ההצלה מצער הוא בהכנת הלב, אותו חייב אדם לכונן היטב למען יבין את הבא עליו. זה מתאים גם לתוכחה (תהילים עח, ח) על דור המדבר: דור לא הכין לבו. הלב המזוקק הוא לבדו מסוגל להיות שופט את המאורעות. בעזרתו תהיה מוצק ולא תירא וכל עמל תשכח (טו-טז). המחשבה הזאת ידועה היטב מהפילוסופיה העתיקה. כבר אנכסאגורס (נולד בקדמת אסיה בערך 500 לפני סה"נ, קרוב לזמן חיבור ספר איוב) לימד כי רק רוח תבונה הוא המסדר הכל וגורם לכל בעולם, ויוצא מזה כי גם בהרגשות האדם הוא שליט. אריסטוטלס אומר בספרו על הנפש (ג, ז): "השכל שופט על יסוד המושגים המקובצים בנפש - וכשהוא אומר: כאן הוא הנעים או מעציב, הוא מתאמץ להחזיק בו או להרחיקו". כן כותב סנקא ללוציליוס (מכתב צ"ו): אין שום צרה לאדם זולת מחשבתו על דבר שהיא צרה. ביטוי נמרץ נותן לזה מרקוס אבריליוס (רעיונות ד, ז): "הסר הדמיון ותחדל הזעקה".
צופר מתחיל בנזיפה לאיוב על אשר הוא מרבה דברים בלעג כקוסם בשוק המכריז על הבליו וקהל הפתאים עומד מחריש ומתפלא עליהם, ועל התנצלותו הרבה וחיטוטו בשאלה אם חטא והרשיע והוא נענש (ט, כח-לא; י, ו-ז). אין כל ערך לשאלה זו, תכלית מעשי אלוהים היא רמה ונשגבה על קטנות חשבונות כאלה, הוא יוכל לחונן אותך בכפל כוחות הנפש, כי יניח לך ויוותר על מה שהפסדת בעוונך וייתן לך בלי חשבון עוז לחיים חדשים. אם הוא "יחלוף" (איוב ט, יא: יחלוף ולא אבין) או "סוגר" על איש (כתלונתו, ז, יב, וכ, על נוצר האדם כמו אסיר בבית כלא) או מקהיל כנגדו סביבה אויבת - מי פתי שיתקומם על זה (ישיבנו)? הוא אינו שם לב לדברים פחותים כאלה. הם רק בידך ולפי בינתך (וירא און ולא יתבונן - אם און בידך, הרחיקהו, ואל תרבה דברים על זה). העיקר הוא שתכונן לבך, תרומם הגיגך, מעל לכל העניינים הפחותים, אז תשא פניך בלי מום, תשכח עמל, חייך יזהירו יותר מצהרים, החושך יהיה לך כאור בוקר, תהיה בוטח בעתיד, כי תהי לך תקווה (נגד ז, ו, "באפס תקוה"), תרבץ ואין מחריד, ורבים יחלו פניך (נגד: ויקהיל, לעיל ט, בכוונה עוינת), ואם גם תשכב בחפירה בשדה תהיה לבטח (כמו ה, כג). רק עיני "רשעים, חומסי נפשם, תכלינה, ואם יש להם תקווה תהיה למפח נפש.
ברור מההבטחות בסוף הנאום שאינן לפי מצבו של איוב בפתיחת הספר, הנגוע ומעונה בגופו והוא רחוק מלשאת נפשו להיות "מוצק" ולדאוג מפני "מחריד", ולעיני המדבר אדם סתם המפחד מפגי מקרי החיים.