יב. הנאום השני של צופר: אם אמנם אנשי צדק סובלים, אבל חיי רשע הם יותר קשים וארורים
מחבר: אהרן קמינקא
אחרי אשר הגיונות בלדד על נקמת הדורות ברשע, כי זכרו יאבד, לא הניחו את דעתו של איוב, כי לא מצא בזה הצדקה להצלחת הרשע בחייו בעת אשר הצדיק סובל, מנסה צופר להסביר כי גם בחייו הרשע הוא אדם ארור ושמחתו רק לרגע, לכן אין לקנא בו. פתאום הוא אובד ורואיו ישאלו: איו? (ד-ח).
אליפז הזכיר זאת בקצרה (ה, ג-ד) רק אגב כוונתו לבאר מפעלות אלוהים, וצופר עושה את המוטיב הזה בפני עצמו לנושא יסודי בתיאורו הרחב ורב-התמונות לגורל הרשע הנבזה. כל הפרק גדוש מזה. הרשע אובד כגללו, כמו שהוא רצץ דלים כן דלים מרוצצים בניו, הוא נאלץ להחזיר מה שרכש בפעלי און (י, אונו). הוא נאלץ להסתיר הרעות שהוא זומם, עצמותיו מלאות מהן (יא) כי הוא מעלים אותן עד יום מותו: אף אם הן מתוקות לו, יזהר מלגלות אותן (יב-יג). חיל זרים אשר בלע נהפך במעיו יום יום (לחמו) למרורת פתנים, בסוף הוא מקיאו, פתנים מוחצים אותו, מלשין בא כנחש ומגלה את צפונותיו (טז) ומעלהו לגרדום. לא הרבה ייהנה (אל ירא, ראיה בעברית היא הנאה) מהשפע הרב, בפלגות דבש וחמאה. אין שלום לו, לא יישאר לו מאום (יז-כא), כי ("על כן") לא יוכל לקוות לטוב. בעודו ממלא סיפוקו הוא מלא דאגה, לתוך בטנו המלאה ממטיר הגורל כידודי אש (כב-כג). ברק יוצא פתאום כחרב שלופה מנרתיק, הוא יוצא מקרבו (אבל אפשר לפרש גם: מתוך הגאווה שלו, כמו: לפני שבר גאון, משלי טז, יח), נזרק מתוך המרה השחורה שלו ומטיל עליו פחד (כה). חושך בא עליו ממקום טמון, אש אשר לא נודע מי ניפח אותה. שמים וארץ מתקוממים עליו ועל יבול ביתו . זה חלק אדם רשע ומה שנאמר עליו מאת אלוהים (ישעיהו ג, י-יא: אמרו... אוי לרשע רע, כי גמול ידיו יעשה לו. הוא עובר בשתיקה על מה שנאמר לצדיק).