טו. נאום איוב השמיני: הוא נכון לקבל רצון אלוהים, אם רק יוכל להבין אותו
מחבר: אהרן קמינקא
גם אחרי מה שאמרתם עוד מרי שיחי חזק. - לקבל את רצונו? מי ייתן וידעתי איך למצוא אותו. אילו יכולתי לערוך אליו משפט ולשמוע מה שיענני הייתי מבין מה שיאמר לי. הן בודאי לא על הכוח ישען למען יריב עמדי: כאשר אך ישים (עינו) בי, יראה כי איש ישר נוכח עמו, ואני בטוח כי בשיחה כזאת, ברצון טוב, לא מתוך קטטה הייתי ניצל מן המייסר אותי (ב-ז). אבל לשווא אני מבקש אותו בארבע רוחות העולם, קדם ואחור ושמאל וימין, אל כל אשר אביט במעשיו (בעשותו) לא אבין, לא אחזה, לא אראה טובתו. אבל הוא הן יודע הדרך אלי, עמדי, וכי אם יבחנני כזהב אצא, הייתי בחפץ לב אוחז באשוריו, הולך בדרכיו, שומר מצות שפתיו, יותר מכל אשר שמור בחיקי (ח' צרויה: או כפי הניקוד המקובל בח' שרוקה, יותר מאשר שמור בסתר חוקי, מחוק הטבע שלי) הייתי צופן אמרי פיו. הן הוא כל יכול ועושה כחפצו ויוכל להשלים עמי (כנגד דברי אליפז: הסכן עמו ושלם). נפשות רבות כהנה מצפות שיביא שלום להן (יג-יד) . הוא אינו עושה זאת, לכן מפניו אבהל. - כלפי הבטחת אליפז: ועל דרכיך נגה אור, הוא מוסיף: אני לא נצמתי מפני חושך, את הדברים שאני רואה, שהם בפני, לא כיסה אופל.
(כד) אני שואל: מדוע לא יוכל אדם להכיר את גזרות הבורא ואפילו המשכילים ויודעי דרכיו אינם רואים את סדרי הפגעים שהוא שולח ליושבי חלד. הנה כמה דוגמאות של מעשי חמס ורשע מצד זה ושל האומללים מצד אחר. גוזלי יתומים ואלמנות ורמאים - ועניי ארץ נחבאים; הרשעים יוצאים כפראים בעולם שהוא מדבר ציה, משחרים לטרף. ובערבה זו הם מפרנסים את עוזריהם (ערבה לו לחם לנערים). הם גוזלים את היבול בשדה ומתנפלים כלקש על כל כרם (את הנגזל הם מציגים כאילו הוא רשע ומתנפלים על כרמו). הם קוטפים את הצמחים האחרונים, גוזלים בגדי האנשים ומניחים אותם בלי לבוש ובלי בית מעון עד שילינו בין ההרים, רועדים מקור ורטובים מזרם, מחבקים בשכבם את הצור היבש. יגזלו היתום בעודו ילד יונק שד, נושאים מן השדה את העומרים והנגזלים נשארים רעבים. בשורות הזיתים של אחרים הם עושים שמן, יצהר, וביקבי זרים הם דורכים ענבים (גם כאן ביטוי מצומצם) לשתות יין בעת שהנגזלים סובלים מצמא. כל בני אדם אלה נאנקים בעיר על החמס, והרוגים גוססים משועים לעזרה - ואלוהים אינו מוצא בזה עוון (יב).
ועוד כלפי אליפז שאמר "ועל דרכיך נגה אור" (אם תשוב אל ה') - הן לא אני הנעדר אור - הגזלנים והחמסנים המה היו במורדי אור, לא הכירו דרכיו, רוצחים ונואפים וגנבים חותרים בתים בחושך, כי ביום הם סגורים בפניהם; הבוקר להם צלמות, כי יראים הם פן יכירו אותם (יג-יז). מה רבה ההצלחה לכל שודד, ספינתו אינה טובעת (קל הוא על פני מים). הלא צריך היה אלוהים לקלל שדהו שלא יפריח וצריך היה למצוא עיכובים על דרכו וגדרות כמו במשעול כרמים - אבל אין כלום, אינו נאלץ לפנות הצדה. בעת שרב ועייפות לכל אדם הם גוזלים מימי שלג להשיב נפשם - כן כל אלה חוטאים רואים לשאול (יח-יט). אילו הייתה השגחה אלוהית בעולם לא היה רשע כזה צריך לצאת מבטן אמו, או היה צריך למות מיד ובמקום הנעימות בחייו הייתה נחלתו רימה. אילו אבד הרשע ביום הולדו לא היה לו זכר והייתה העוולה נשברת כעץ (ולא נעשית למוט ברזל! השווה ירמיה כח, יג: מוטות עץ שברת ועשית מוטות ברזל). אם כבר כאן מצטרף בהגיון איוב הצער הלאומי לצער היחיד (כמו יז, יח, והציגני למשול עמים, וכמו שנבאר בפרקים כט-לא) אזי הוא רומז גם על הסוף הנבואי לכל עריץ (ישעיהו יד, יא): תחתיך יוצע רימה.
להבנת הפסוקים הקשים להלן "רועה עקרה" וג', צריכים לשים לב כי כאן פולמוס על דברי התמימים במזמורי תהילים שהיו ידועים לכל ודי היה להזכיר מתוכם מלים אחדות במקום פסוקים שלמים. הסגנון מצומצם בדילוג מלים. כאן בתחילה זיכרון מזמור כ"ג: ה' רועי לא אחסר - שבטך ומשענתך המה ינחמוני - אך טוב וחסד ירדפוני, ומזמור כז: אל תתנני בנפש צרי, כי קמו בי - לילי האמנתי לראות בטוב ה'. המפקפק בכל הנחמות האלה מבטל הביטחון בהן בקראו: ה' רועה? איך הוא רועה ואת מי הוא רועה? שמא את העקרה האומללה אשר לא תלד ואינו מרחם עליה, והאלמנה העניה שאינו מיטיב לה (לפי ההשערה שהזכרנו על הצטרפות כוונה לאומית, גם זיכרון העקרה כאן יהיה פקפוק בנבואת ישעיה "רני עקרה לא ילדה" והאלמנה היא בת ציון אשר בכה תבכה בלילה).
כנגד הזנחת הישועה לחלשים (עוד הפעם הניגוד שהוא קובל עליו בראשית הפרק): אלוהים עומד בצד התקיפים ומושך אותם למטרתם (ומשך אבירים בכוחו) וכל אחד מהם עומד לבטח (המלה שבכוונת המקרא באה להלן בהבלטת הניגוד): הלא היה צריך לקום בלי להאמין בחייו, אבל לו, לאביר, הוא נותן את החיים לבטח והוא נשען על טובם, ועיני ה' צופות בחסד על דרכיהם (כנגד: שבטך ומשענך המה ינחמוני, תהילים כג: עיני ה' אל צדיקים, תהילים לד, טו). וכן כנגד ההבטחה לצדיק (תהילים לז, ד) "וירוממך לרשת ארץ" בעת אשר הרשע - ויעבור והנה איננו", המציאות שאנו רואים היא כי הישרים אם גם התרוממו - ואיננו, והם מושפלים ככל שאר בני אדם הזזים פתאום ממקומם, כעוף הקופץ ממקומו ופורח ומתעופף לו, או כראש שיבולת (שהייתה זקופה בימי פריחה) ימוללו וייבשו. מי יוכל לכחד כי כך שולט המקרה בעולם ומי יכזיב את דברי?