יח. סיכום ומעבר לרעיונות יותר נעלים
מחבר: אהרן קמינקא
"ויוסף איוב שאת משלו" - שם קץ לויכוחו עם רעיו אשר לא הצליחו להסביר לו שהוא חוטא וצריך לכוף ראשו בפני העונש, או שכל בני אדם לפי סדרי עולם צריכים לסבול ייסורים. הוא נשבע כי אף על פי שאלהים "הסיר משפטו" והמר לו (הוא מחזיק בזה) הוא כל ימי חייו לא יחדל מהיות תם וישר, עד יגווע לא יעשה עצמו רשע להצדיק בלשון רמייה את העוול שנעשה לו ("כל עוד נשמתי בי" הוא בניגוד לשאלה כו, ד, ונשמת מי יצאה ממך). - לא יחרף לבבי מימי, מפני המקרים והפגעים לא יתפקר לבבי (כשפחה חרופה), לא ישפיל עצמו לשקר.
אם יש בינינו מתכחש לצדק - יהי אויבי, מתנגדי, הרשע ואני אעמוד בצדקי (א - ז). כי מה תקוות חנף, מה תועיל החנופה בפני אלוהים, אם יתפשר אדם מתוך בקשת הנאה (יבצע) כנגד מצפונו? השווה מהלך רעיון זה תהילים י, ג: ובוצע ברך - ניאץ ה', מקביל אל "כי הלל רשע": כשהוא מהלל ה' אין זה אמת ומתוך ענוה אלא משאיפתו למלא תאוות נפשו, כי למעשה הוא גבה לב ורודף העני, הרי כך אמר גם בלדד (ח, יג): ותקוות חנף תאבד. הכי ירמה בנפשו בדבר כזב את האלוהים? הכי אז ישמע אל צעקתו ויתענג על שדי? (כנגד אליפז, כב, כו, הנשען מצדו על ישעיהו נח, יב, ותהילים לז, ד: אז תתענג, על ה') (ח - י).
כנגד בלדד האומר (ח, י) "הלא הם יורוך' הוא עונה: הן אנוכי אורה אתכם ביד אל, עוזו ותוקפו (היד היא מורה דרך והיא גם המבליטה הכוח). הלא אני אינני מכחיד את גבורותיו אלא מעדיף עליהן: הן כולכם חזיתם זאת ולמה תדברו הבלים (יא-יב).
עכשיו מרומם המחבר את איוב לתוכחה עוד יותר חזקה כנגד רעיו ומתחיל בציטטה מדבריהם איך הם "הבל יהבלו". הרי כל חכמתם היא בפטפוט "זה חלק רשע עם אל" (צופר כ, כט) ובתארם את הצרות והייסורים המגיעים לרשע בחייו החומריים כאילו אלה הם העיקר בעולם, והאסונות הנוראים, לפי מחשבתם הנמוכה, הם: כי בני הרשע יפלו בחרב, צאצאיו ירעבו ללחם (על ידי שיתוף המליצות עם תהילים עח, סג-סד, התגנב משם בשגרת הלשון גם "ואלמנותיו לא תבכינה") הכסף והמלבושים אשר יכין יעברו לאחרים, ביתו יהיה בשביל העש והרקב וכסוכה נופלת ברוח מצויה; הוא רק יחשוב עצמו עשיר, כמי ששוכב ורואה בחלום אוצרות (ישכב, מקרא קצר במקום "שוכב וחולם"), אבל לא יוכל לאסוף אותם כי בפקחו עיניו אינם עוד (גם כאן בסגנון המצומצם יש דמיון לזה של טציטוס ברומית; במלים מעטות גלום מאמר רחב); כאילו פרץ בבלהות שטף מים או התחוללה סופה בלילה ("גנבתו") ולקחה בסתר את האוצר, והוא יספוק כפיו וישרוק (לקרוא לעזרה!), אך לשווא; הוא יחפוץ להשליך עצמו על האוצר להצילו, אולם זה ברוח יברח. הן את כל אלה יכול אני להורות לכם - כך רגילים המוכיחים לדבר אל ההמון, כאילו בעניינים אלה כלול היגון הרב המכרסם בנפש! סכלים שכמותכם, סבורים אתם כי זה הוא המכאוב היותר קשה בחיים, אבדן הכסף והזהב? (מזה יובן אחרי כן ההמשך, כח, א, כי יש לכסף מוצא) - העוקץ הדוקר ביותר את לב אנשי הדעת הוא לא חסרון הקיום החומרי של הרכוש, אלא חסרון נתיבה להכיר תכלית החיים, את החכמה העליונה.
על ידי זה יובן חיבור הויכוחים עם שלשת הרעים אל ההמנון הנעלה על החכמה העליונה שאין למצוא אותה אף אם יבקשוה ככסף וכמטמונים (משלי ב, ד).
כח. לפנינו עתה איוב במעלה יותר רמה. לא היושב בתוך האפר ומתגרד בחרס, לא האיש המפרפר בייסורי הגוף מעניות וחולאים רעים, אלא המצטער עד כדי ייאוש בצער רוחני של מבקש בינה ודעת, פתרון לחידת החיים. מה שיוסיף עוד לדבר, "לשאת משלו", הוא הגיון רחוק מצער הגוף או לחץ עבדות וכניעה ושיעבוד לאנשים גסים, מנצלים ושודדים.