מסקנה
מחבר: אהרן קמינקא
מה היא המסקנה מהופעת כבוד ה' לגלות דברים שהם למעלה מכל חכמת אדם ואף מדברי מוסר של אנשים צדיקים וישרים? הלקח הוא כי רק במידה שאדם מתייחד ומתרכז להסתכל בעצמו בנפלאות הבריאה ובמעשי עולם והוא מסיר חיי גופו ממרכז הגיגו ומשתחרר מחכמה מלומדה מאת אנשים מעונינים בבצעם, או תפוסים בדעות מקובלות שלא בחנו, או משועבדים לזרמים מדיניים וחברתיים, יוכל לראות באספקלריה נכונה את העולם מחוץ ואת יחסו אליו. הרי איוב שר המנון על החכמה, שהיא הנכס היותר יקר, לא יערכנה כלי פז, וגם התלונן כי אין איש יודע איפה היא. ומה היא החכמה הזאת אשר כמה להשיגה? הלא היא רק בינת האדם לפי קנה המידה של שכלו. האדם מרים עצמו לשופט על כל המציאות, להסכים לה או למצוא בה פגמים ולמחות על עובדות ומאורעות שלא ישרו בעיניו, הוא לוקח לו סמכות לקטרג על מה שהוא משיג, לבוז לו, להתלונן עליו. זאת היא חכמה שלילית שרודף אחריה המשכיל ואינו מוצאה עד כדי להניח דעתו - אבל היא השליית האדם את עצמו, כאילו יש לשכלו המצומצם מאד יכלת וסמכות לשפוט על הדברים שמחוץ לו (אחרי אלפי שנים הגיע קנט להוכיח את האשליה שבכוח התבונה וסמכות משפטה), האדם צריך לרדת מראש המגדל שהתייצב עליו ביהירות כשופט, כי כבר הרעה המוקדמת כאילו הנאתו ונוחיותו או הסכמת שכלו הן צורך מוחלט (כמו שהורה פרוטגורס: האדם הוא קנה המידה לכל דבר), משחדת אותו ופוסלת אותו מהיות שופט צדיק. אם לשפוט הוא רוצה הוא חייב להסתלק משיתוף עצמו כמעונין במשפט, ולהתייצב על נקודת האפס של חיי עצמו, לראות עצמו כ"עפר ואפר", והשפלתו להכרה זו היא הגבהתו. כי בהתרוממו מעל לכל הנאה פרטית, מעוורת את עיניו כשהיא תנאי להסתכלותו, רק אז יגיע לחכמה חיובית. כי בכל יצור שיראה בעולם ובכל זיק חיים אשר בו בעצמו, בכל תנועת אבר מאבריו ונשימה ברוחו ודפיקה בלבבו וניצוץ מבינתו יכר דבר נפלא לאין שיעור, וחסד מאת היצור, שישמח עליו ופיו ימלא תודה וברכה על כל הטוב. בינה זאת קורנת מתוך המציאות (לא "מבינתך", לט, כו, מתוך יהירותך המוקדמת). כן ביאר הרמב"ם: "אני אעביר כל טובי על פניך" . זו המציאות, וכן קבע אלף שנים לפניו ר' יוחנן את רעיון הכרת האפס בחיי עצמו כנקודת מוצא לבינה עילאית, באמרו: אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשמים עצמו כאילו אינו (סוטה כ"א, ב). במידה שהוא מגיע מתוך הכרת האפס של עצמו לספוג את החסד העצום בכל מה שהוא משיג ומבין כנחל עדנים (תהילים לו, ט-יא) הוא מגיע לשלות הרוח ולכוח פנימי לסבול גם כל הייסורים כדברים שאינם חשובים, ואחת היא שאיפתו, כדברי המשורר "לחזות בנועם ה'". זה מתאים לסוף דברי איוב: "ועתה עיני ראתך".
הפילוסוף הדני קירקגור הכיר כי בהערות ורמזים של איוב מתבטאת אמת יותר נמרצת מאשר בסימפוזיון של אפלטון אבל הוא מצא בספר רק את הייאוש מתוך ראיית האין והאפס בהגיגו השכלי, מבלי להגיע לראות רוממות מחשבת המשורר הגדול מחבר הספר, כי הכרת האפסות האנושית היא גם פורשת שלוה וניחומים בנתנה הנקודה הנכונה להתמסר מתוכה לרצונו של יוצר הכל. בהתעלמו מן האור הזה שבניצוץ הכרת האפסות שקע קירקגור ברעיון המחשכים של ויתור על התבונה למען החזיק באמונה בתור "פרדוכס", ונעשה לאבי המחשבה החדשה "האכסיסטנציאלית". את החיים מוצא האדם לפי דעתו רק באמונה עיוורת מיסודה באימה ופחד, שאין עמה אותה בינה עליונה אופטימית שבלב איוב גם בשעה של ייאוש וזעם: חיים וחסד עשית עמדי".
למה אין המחבר מרחיב את הגיוני איוב בסוף דבר? מפני שבנקודת הכרה זו אין האדם הנפעם מדבר דבר; כל מלה יתרה היא צמצום המחשבה. "לך דומיה תהילה". המשך הספר בהגיונו הוא בספר תהילים, שהיה ידוע כבר היטב, בשירי ההסתכלות העמוקה כמו: "כי יתחמץ לבבי וכליותיי אשתונן, ואני בער לא אדע - ואני תמיד עמך, אחזת ביד ימיני, בעצתך תנחני; צור לבבי וחלקי אלוהים לעולם" מזמור (ע"ג) ובזמירות תודה: "כי שמחתני ה' בפעלך".
ביאור גס בשביל ההמון הוא סיפור החתימה, כי לאיוב ניתן בשכרו משנה כל מה שאבד לו מנכסיו, צאן ובקר לרוב, וגם בנים ובנות. בשביל מביני דבר, האחרית שנעשתה לו טובה מראשיתו היא, שלא חסר לו עוד כלום לעצמו, והתפלל מעתה רק בעד רעיו. "בישרתי צדק בקהל רב".