לזיהויו של "כנף רננים"

מחבר: י. אהרוני

איוב לט

מתוך: זכרונות זאולוג עברי, ב', תש"ו

תקציר: המחבר מזהה את "כנף הרננים" מאיוב עם היען (הנעמית). אינדקס: איוב

מעשה בנעמית היען, או הנעמית, הוא בעל הכנפיים הכביר בעופות ארצנו ובעופות כל הארצות האחרות החיים בימינו. בתקופות גיאולוגיות קדומות היו מצויים בעלי-כנף גדולים הרבה יותר ממנו. כנפיו קצרות מאוד ביחס לגודל גופו, ואברותיהן, שרוחב שני דגליהן אחד, רכות ביותר. אין הנעמית יכולה, אפוא, לעוף, ואיננה "עוף". כשכנה במדבר, הגמל, ארוך צווארה מאוד, "דבשת" בגבה, ולרגליה הארוכות מאוד רק שתי אצבעות - תכונה המציינת את קלי-המרוץ. רק האצבע הפנימית הארוכה מזוינת בציפורן חזקה. יש לנעמית עוד תכונות לא מעטות, המשוות אותה ליונק הזה ההולך על ארבע ומבדילות אותה מכל "עוף".

בעלי-חיים רבים בני סוג אחד משתנים לעיתים בארצות שונות. והנעמית שלנו, המיוחדת למדבר שבמזרח ארצנו, שונה לא מעט מן הנעמיות השוכנות במדברות אפריקה ובמדבר תימן. גם ביפי נוצתה עולה הנעמית שלנו על כל אחיותיה שבארצות האחרות. ועוד מעלות רבות לה, שאין לשאר הנעמיות בנות-מינה, ועל כולן - ייחוסה הגדול, שהיא "רק שלנו", ותוארה תאור אמן בספר איוב:

כנף-רננים נעלסה, אם אברה חסידה ונוצה,

כי תעזוב לארץ ביציה, ועל עפר תחמם,

ותשכח כי רגל תזוריה, וחית השדה תדושיה,

הקשיח בניה ללא-לה, לריק יגיעה בלי-פחד,

כי הישה אלוק חכמה, ולא חלק לה בבינה,

כעת במרום תמריא, תשחק לסוס ולרוכבו.

(ל"ט, י"ג-י"ח)

לקוראים, שלא למדו פרק זה בבית-הספר, אפרש את עניינם של הפסוקים האלה:

איוב מתאר את סגולות הנעמית. הוא קורא לה כנף-רננים - על שום אברות כנפיה המרנינות את עין רואיהן, ומכנה אותה "נעלסה" (שמחה מתוך קלות ראש). אחרי שם-התואר הזה מסביר איוב את מהותה של כנף הרננים: "אם אברה, חסידה ונוצה": אם = אם = (א' בצירה) בעלת האברה הנחמדה, החסידה (=הקוץ) הכפולה שבכתפה והנוצה היפה, העוטה את גופתה. החסידה הכפולה מיוחדת רק לנעמית בכל בעלי-הכנף שבעולם ואופיינית רק לה. אחרי ההסבר הזה על מהות כנף-הרננים מנמק איוב את שם-התואר "נעלסה": מדוע יכנה "נעלסה", ובמה מתגלה קלות-ראשה אגב עליזותה? - "כי תעזוב [תמסור, תניח] לארץ ביציה ועל עפר תחמם, ותשכח כי רגל [של חיה או בהמה או אדם] תזוריה [תמעכנה], וחית השדה תדושיה [תרמסנה]".

כל שמות התואר והפעלים באים בפסוקים האלה בלשון נקבה, כי "כנף" (כנף רננים) שם זוגי הוא, כ"רגל", "עין" ושמות זוגיים אחרים; שנית, - מפני שמדובר כאן בנעמית נקבה. רק פועל אחד בא כאן בלשון זכר: "הקשיח", וזה טעון באור מיוחד.

יען אחד ושתי יענות על הרוב מגמאים להם גומה שטוחה רחבה בחול-המדבר. כל יענה מטלת בה שלושים ושש ביצה בערך, ששפופרתן חלקה כראי וצהובה-חיוורת כחול המיוחד של מדבר תבוק וכף, שבהם זכיתי לראות במו עיני את כל מעשה-הדגירה של נעמיתנו. היען שחור-הנוצה משתתף אף הוא בחימום הביצים, אבל הוא רובץ עליהן רק בלילה. כעבור חמישים ושמונה ימים בערך נבקעים האפרוחים מקליפת ביציהם. כל אחת משתי הנעמיות הולכת עם אפרוחיה, ובראש כל המחנה צועד האב, היען; אך הוא אינו מבחין בין אפרוחיה של כנף-הרננים האחת לבין אפרוחי צרתה. כפי שאתם יודעים מן הניסיון אוהבת כל אם את ילדיה; תרנגולת, למשל, אוהבת רק את אפרוחיה. (וכך כתוב במדרש רבה, ויקרא כ"ה, ה': "חד מנהון בעי למקרב לותה, והיא נקרה ליה בגו רישה": אחד האפרוחים של תרנגולת אחרת רוצה לקרב אליה והיא מנקרת לו בתוך ראשו.) וכך אוהבת כנף-הרננים רק את אפרוחיה היא. אך היען מערבב את אפרוחי הנעמית האחת באפרוחי הנעמית האחרת למורת רוח כל אם ולמגינת ליבה. עכשיו תבינו את הפסוק הנפלא בקצורו: "הקשיח [הטה] בניה [של הנעמית האחת] ללא לה" [לנעמית שאינם שלה]... אם כן - "לריק יגיעה בלי פחד"... למה ישבה המסכנה וסיכנה את חייה, ברבצה לארץ על ביציה משך חמישים ושמונה יום רצופים, כשרגל כל חיה וכל בהמה יכלה לדושה, לרמסה ולזורה - כדי שאפרוחיה ימסרו לצרתה...

כל הרואה את כנף-הרננים בטבע יווכח לדעת, כי אין טיפשה כמוה. "כי השה [השכיחה] אלוק חכמה ולא חלק לה בבינה". ואמנם, אין המוח של גדול בעלי-הכנף (הגדול מסיח בן שנה!) ממלא את כל קדרתו... אין מוח הנעמית גדול ממוחו של תרנגול-הודו. כשהנעמית רובצת לארץ מגיעים קוצי כתפיה אל קרקע-מרבצה, וברצותה להתרומם מעל האדמה היא נועצת בה את שני קוציה, כנעוץ הבדווי את דרבנות-מגפיו במתני בהמתו, סוסתו או נאקתו, שהוא רוכב עליה. הפועל, שהבדווי הפרש משתמש בו לדרבן את בהמת רכיבתו, הוא "מר". ואיוב אומר: "כעת במרום תמריא" (שרשו "מר" כ"מרניתא", "חץ", בתלמוד), בשעה שהיא מתרוממת אל על לרוץ, אגב נעיצת צפורניה בקרקע - "תשחק לסוס ולרוכבו". מדורי דורות רודף הבדווי אחרי הנעמית ברכיבה על גב סוסה קלה ברגליה. וכשסוסה אחת מתעייפת יחליפנה באחרת, ואף בשלישית וברביעית, עד שהנעמית כורעת לארץ. את כוח מרוצה הנפלא, שאין מושלו בשום בעל-חיים בעולם, מתאר איוב בחצי הפסוק האחרון: "תשחק לסוס ולרוכבו".

ששת הפסוקים המובאים כאן מלמדים אותנו, כי איוב מתכוון רק לנעמית! בפסוק י"ד מסופר, כנף רננים מטלת ביצים על הארץ, ובסוף פסוק י"ח יאמר כי דולקים אחריה ברכיבה על סוס. מכאן שכנף-רננים היא בעלת-כנפיים שאינה מוכשרת לעוף, ושרודפים אחיה כרדוף אחרי צבי, ערוד או פרא - בעלי-חיים הרצים אף הם כסוס. ומעולם לא שמענו כי ירדפו על סוס אחרי נשר או עיט או יונה או עוף אחר פורח בשמים.

על הפרק הזה כתבו יותר ממאתיים חכמים מפורסמים, בני ארצות שונות, וכולם התקשו בפירושו - כה עברי הוא הפרק הנפלא הזה!