א. נאומו הראשון של איוב: קינה על גורלו המר
מחבר: אהרן קמינקא
מאומנותו של המשורר מחבר הספר עשיר-הרעיונות הוא, שהוא מעלה ומרחיב בהדרגה את שטח השיחות בעניין הצער בחיים מהרגשת האדם הפרטי הנגוע ומעונה בפגעים רעים והוא רק זועק ממכאוביו כחיה פצועה, בלי תרעומות מתוך הגיון על עוול העולם, לכעס וזעם עצום שמעוררים בו דווקא תנחומי ידידיו השאננים בדברי אמונה וחסידות, והם פוקחים בזה את עיניו על חסרון צדק בעולם. גורלו הפרטי נדחה והוא מעתה קודח באש על עריצת אלוהים לעומת האדם העלוב. בקינתו הראשונה אינו הוגה כלל על צדקת אלוהים או על חטא ופשע מצדו. הוא רק נלאה לשאת את מכאוביו ומחכה למוות שיגאלהו. זיכרון אלוה (ג, ד, וכן ג, כג) הוא רק מליצי, כמו "אחד האלים" אצל הומירוס: כוח אדיר מאד בטבע. הוא מקלל את יום הולדתו ואת הלילה (מוצג כיצור חי) אשר עלה על דעתו לגרום הריון. ואם כבר נולד- הלוואי שהיה מת בצאתו מרחם והיה מוצא מנוחה בין כל שאר האומללים, כי במות אין הבדל בין בני אדם שרים ועבדים וגם הרשעים החיים תמיד ברגזה ובדאגה מפני משפט ועונש בעת שצדיקים, אזרחים שומרי חוק, שלווים ושקטים. (כך הוא סובר עדיין!) שם הם חדלים מלפחוד. ועתה הנה גם הוא כאילו לא שלו ולא שקט מעולם, כי בא גם עליו רוגז ומחה את כל הטוב שהיה לו. יש בזה רק תיאור מצבו הטבעי בלי שום תלונה על מישהו המתכוון להרע לו.