ג. הנאום השני של איוב: אין אמונה בעונש ושכר משמים ביאור לייסוריו
מחבר: אהרן קמינקא
לעומת הנאום של אליפז המשוח בשמן משחת קודש, תורה כמו מפי כהן מגן האמונה, והיא נשענה על כתובים ודברי יראי אלוהים "קדושים" על מפעלות אל צדיק וישר, איוב מתעורר למחאה נמרצת. הוא מגולל פרשת ייסוריו האיומים ואומר, כי היותר נורא בהם הוא שאינו יכול להכיר בהם שום טעם. אינם מוסברים כלל מתוך יחס בין אלוהים ובני אדם. לעומת הלקח הטוב, כי הכעס הורג את האדם חסר-תבונה (ה, ב) הוא מגלה את הכאב הדוקר אותו ביותר, מצוקת נפשו על המכאובים המדכאים אותו ועומסים את נטלם עליו כמו בלי מטרה. אם הוא האוויל שהם צריכים להרוג אותו - הלוואי שהיו עושים זאת, והייתה בזה נחמתו והצלתו, כי הוא אינו מתנגד כלל לאמרי אחד "קדוש" (ו, א-י).
הן זו היא באמת כל הטרגדיה בחייו, שמסר אותו אלוהים לשטן בלי אשמתו ושלא מדעתו להציק לו כטוב בעיניו, ועם זה ישמור את נפשו (ב, ו). איך היה הסובל המסכן יכול לדעת כי חסרון הטעם בצדו, ניקיונו מכל אשמה, ואי-אפשרות לו להשיג סיבת הצרות, הוא הוא יסודה ותנאי מוכרח בהתערבות אלוהים עם השטן, וכי אמנם כתלונתו כן הוא, הוא איש נקי נדכה מפגעים, ובעמדו במבחן והוא נשאר בצדקו עליו להוכיח את כוחו של רוח האדם.
הכרת חריפותה של התלונה הזאת הוא המפתח לפירוש כל השיחה והפסוקים הקשים בה, שאינם צריכים לשום הגהה ותיקון. איוב טוען: הנה שדי יורה בי חציו (כפי סברתו של אליפז), אבל הוא רק מבעית אותי (ביעותי אלוה יערכוני, ו, ד) אינם הורגים אותי כמו שאני מתאווה (זה פירוש: מאנה לנגוע נפשי - מוסב על חמת החצים, הרי כך, כמו שאנחנו קוראי הספר עם מבואו יודעים, אבל לא איוב הסובל, היה צו מאלוהים: אך את נפשו (שמור!) המה החצים הדוקרים אותי ככידונים יום יום ואינם ממיתים אותי. מי ייתן ויבצעני! על חסרון טעם, כוון הגיוני, לצרותיו, מוסב: הינהק פרא עלי דשא, היאכל תפל בלי מלח, בינת הדבר הייתה מניחה את דעתי. אני שואל: מה קצי? למה מתכוונים ייסורי?
בחלק השני של הנאום הוא נותן ביטוי לאכזבה מתנחומי חבריו שבאו לגמול חסד. אוי לו למי שמואס ומזלזל בחסד שהוא אומר לעשות עם רעהו ובזה גם יראת ה' עוזב. רעי בגדו בי כמו הנחלים המתעלמים בשעה שצריכים להם ביותר, כשקיוו לשתות מימיהם שיירות במדבר תמא וארץ שבא, והם מאוכזבים ובושים מסברם, כן הייתם לי (ו-כא). הכי אני מבקש מכם נדבת כסף או גבורה לפדות אותי משבי? הן רק לאמרי יושר הייתי מחכה מכם, ואני שומע דברי תוכחה, מלים שאין להן חשיבות, וגם אתם כמו מפילים אימה על איש אין אונים כיתום ופורשים בסברותיכם רשת, כורים שוחה לרגלי - אמרי רוח לאדם נואש (כה- כו). אתם רומזים כי ייסורי באו כעונש על חטאים - הסתכלו נא בפני (הואילו פנו בי) ושובו והסתכלו (כמו: הפך בה והפך בה) - לא תמצאו בי עוולה ופשע, וככל מה שתבחנו - עוד צדקי בי. או שמא זאת היא עוולה ופשע כי אין אני מוצא טעם לשברי?
ז. כיון שהגיע איוב על ידי נאום אליפז לחשוב כי אלוהים אחראי למכאוביו, הוא פונה מן המתחסדים האלה, אשר אין דבריהם כנים, ומכוון דבריו ישר כלפי אל עולם: הלא ימי רק מעטים וספורים כימי איש צבא או שכיר ואני מקווה לקצי, כל הירחים, הימים והלילות עוברים עלי לשווא, ואני צופה רק לאחרית חיי שילבש בשרי רימה וגוש עפר (אין כאן עניין למחלת איוב שבסיפור המעשה, כי המחבר כבר נותן בפיו קינה על גורל האדם בכלל), הן אחלוף כענן, ארד שאול ולא אשוב עוד (א-י), למה אפוא אינך עוזב אותי אלא עומד על גבי לענותני ולדכאני בלי הרף? הכי ים אני (אשר אף לו שמת גבול וחוק, ירמיה ה, כב, שלא יעביר וישטוף הארץ) או תנין אני, הצריך שמירה שלא יזיק? הן אף בלילה אינך נותן לי מנוחה ומבהילני בחלומות. למה לא תחדל ממני? למה אתה נוצר האדם כמו אסיר בכלא (השווה: עיר נצורה, וכן חצר המטרה, מן נטר) כאן כבר בולט כי המשורר אינו מתכוון לאדם חולה שבור ירצוץ באופן יוצא מן הכלל כי אם לכל בן אנוש. למה אתה עושה אותו למטרה אל מהלומות (למפגע) בעת שהוא על עצמו למשא? ואם חטא, למה אינך מניח אותו למות?