י. הנאום השני של בלדד: הוא מסתייג קצת מסגנון חבריו ומשכך זעם איוב בדברים מתונים. אין אדם יחיד בעולם בצערו
מחבר: אהרן קמינקא
ההתפרצות העזה מלבו של איוב וזעקתו למרום על העלבון שגרמו לו מנחמיו כמו אנשים רשעים, מניעה את בלדד ליסוג קצת מהם ולהוכיח אותם תחלה על דרכי נאומיהם. עד מתי תכניסו קוצים עוקצים לתוך דבריכם? צריכים לדבר ביישוב הדעת, בתבונה. הן "אנחנו" (הוא מתייצב לרגע בצד איוב. תחבולה מחוכמה בויכוח) לא כבהמה, למה אתם מתייחסים אלינו כאילו היינו טמאים. מסובלים בעונות?
עכשיו הוא שב לטענותיו של איוב, הרי אין אתה אדם יחיד בעולם, ואם ברוב זעמך (אף אם הוא צודק!) אתה מפקיר את חייך, "טורף נפשו באפו" - הכי בזה יש פתרון לשאלת הצדק בעולם, הכי למענך - אם גם נעשה לך עוול - יש להתייאש מכל העולם, "תעזב ארץ" ויש רשות להעתיק צור האמונה מלב כל בני אדם? (א-ד).
הנימה ההגיונית הזאת נכנסה כאן בפעם הראשונה לתוך הויכוח, ובזה מתקדם הספר, כי מתבהרת ההכרה: מאסונו של יצור אחד בעולם, ויהי זה האדם היותר זך וישר, ותהי הצרה היותר איומה, אין להוציא מסקנה על הנהגת העולם בכללו. כיון שהתקומם איוב בייחוד נגד הדוגמא של עריץ נופל ממרום הצלחתו ונעזב מעדתו, בעת אשר הוא על אנשי צדק ורשע בכלל מדבר, מתחיל בלדד לבאר, כי גם אורם של כל אנשי רשע אינו מזהיר זמן רב, מהרה ידעך ואין אף שביב נוגה לו, לא רק אור השמש כי אם גם נרו בביתו ידעך (ה-ו). המליצה שאולה מן משלי כ, כ. הרשע מתהלך על שבכה וטמונות לו רשת ומלכודת; איד נכון לו, והרעה היותר רבה, כי אין לו עתידות, סביבותיו בלהות, יוצא חלציו (אונו) יהי רעב ללחם, האיד (המוות) יאכל את בדי עורו, אותו בעצמו, וגם את בדי בכורו (יאכל בדיו בכור מות, היא צורת היפאללאגה, כמו למעלה טו, לד, עדת חנף גלמוד), מבטחו ינתק מאהלו, (רשעתו) תצעידהו למלך בלהות, שורשיו ייבשו וקצירו ימל, זכרו יאבד, כל הדורות יתמהו על סופו (ו-כ).
גם בשיחה זו בולט שאין מדובר עוד על מצב איוב שבפתיחת הספר. המחבר שם בפי בלדד, במתינות, בלי דברים מעליבים את איוב בייחוד, את המוסר שבמזמור תהילים לז, ה-י "הרף מאף ועזוב חמה - כי מרעים יכרתון - ועוד מעט ואין רשע - וענווים יירשו ארץ".