יא. נאום איוב השישי: דברי תוגה נמרצים עם תקווה כי עוד יקום מי שיבין להגיגו
מחבר: אהרן קמינקא
על הדברים הכבושים והכלליים של בלדד חוזר איוב ועונה שהם גורמים לו רק דיכאון. "אם גם שגיתי במשפטי הכולל כי ארץ ניתנה ביד רשע ואם תביטו עלי ממרום ותוכיחוני במלים מעליבים, דעו נא זאת, כי בכל אופן את המשפט שלי עוות אלוהים". מן איכה ג, ו-ט, שאול: "ארחי גדר ועל נתיבותי חושך ישים". הוא כבודי מעלי הפשיט ועלי התנפלו גדודיו. אין אלה גדודי שבא שבפתיחת הספר, אלא כל הצוררים לאיש ישר, "פועלי און" המציקים גם למשורר בתהילים, כי הוא כאן מדבר בשם כל בודד ונעזב ונמק במכאוביו כמו תהילים לה, יב, "אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמודו - וינקשו מבקשי נפשי", או (כב, יז) סבבוני כלבים, עדת מרעים" וההבדל הוא בזה כי שם פונה המשורר בתפלה במסתרים לאלוהים צור ישעו וסלע בטחונו, וכאן אדם שאין רגליו עומדות על סלע איתן בבינת החיים ואין לו בטחון בלי-תנאי באל טוב ומטיב, צווח באוזני אנשים זרים על צרותיו כמאשים אל עליון האחראי עליהן, והוא כועס מתוך האנוכיות הערירה של הרגשתו הפרטית על הקרירות של שומעי קינותיו ואינם רואים בשברו חורבן כל העולם ואף גם מוצאים עוד עולם זה מסודר כהוגן. הוא מקונן: לי הכל אבד, אין לי לא אחים וקרובים ואף לבני בטני אין חנינה לעומתי (מובן שאין הבדידות האיומה המתוארת כאן מצטרפת עם תמונת איוב בפתיחת הספר, אשר כל בניו מתו); נשארתי בעירום ובחוסר כל, בעורי ובשני לבד, לחנינה אני צריך מכם, ולמה גם אתם רודפים אותי כמו אלוהים (המשורר בתהילים מעלה לפעמים על דעתו כי אלוהים הסתיר פניו, או "שכח חנות אל" - אבל לעולם לא תתעה מחשבתו להגות כי אלוהים רודף את האדם!). למה אין לכם די בדיכוי שארית חיי, אינכם שבעים מאכילת בשרי (שאול מן תהילים כז, ב). חבל, כי אצלכם אינני מוצא הכרת יושרי: מי ייתן אפוא ויכתבון מלי בספר או יוחקו בעט ברזל בצור - כי אז הייתי יודע (זה פירוש: ואני ידעתי) שיהיה לי עוד גואל חי, (אדם קורא ומבין ופודה אותי למפרע מצרת נפשי בהכירו את צדקי), אף אם רק בדור אחרון יקום שופט צדק זה.
אמנם אפשר היה לבאר את הקריאה הנמרצת הזאת גם כמו שנתקבלה בספרות הדתית בתור ביטוי לאמונה באל חי וקיים, גואל נצחי אשר יפדה את הנפש אחר המות. אין לרעיון מרומם זה, שנתפש כחבל הצלה בכל הדורות מאת רבבות נפשות צופיות לנצח, לבוש יותר יקר בכל כתבי הקודש, אבל הוא רק דרושו של הכתוב שנעתק מפשוטו. כי לפי הפשט אין זה מתאים עם דברי איוב (יד, יב, והלאה) על אבדן כל תקוות אנוש במותו, ובנשאו עיניו לאלוהים שהוא עד לצדקתו, הוא יודע גם שאין צורך לו בספר ולא בדברים חצובים בצור לזיכרון, כיון שהוא צופה ויודע הכל. בשביל מי צריכים הדברים להיחצב בצור? בשביל בני אדם בדורות הבאים. קול אדיר בוקע כאן מלבו הנואש מבני זמנו: הלוואי שימצא איש בעתיד את זעקת כאבו כתובה בספר (חידוד הוא גם כי בזה מצדיק המשורר את חיבור ספרו הנועז הזה, כאילו הוא לפי צוואת אותו הסובל הגדול אשר לא מצא בחייו לב פועם משתתף בצערו!). אז, אומר איוב, אחרי אשר ייסורי יכלו כבר את עורי ואת בשרי, אחרי כליון בשרי, כשיקום גואל צדקי ומכיר זכותי, אחזה אלוה מודה לו כמו שאני רואה עכשיו רק בעיני לבדי ולא זר, וכליותיי כלות בבדידותי (בחיקי) באין השתתפות. אולם אתם המשתיקים מצפונכם באמריכם, מה זה עוון שאנחנו רודפים אותו, בהיות שבודאי שורש דבר, יסוד לייסוריו, נמצא בו, עליכם לפחוד מפני חרב נוקמת מאת אל שדי.