כ. יגון הלאום
מחבר: אהרן קמינקא
והנה דוגמה בולטת ביותר לחידת החיים, לייסורי הצדיקים וסדרי עולם שאינם מובנים. "ויוסף איוב שאת משלו" היא העברת ההגיונות באותה השאלה עצמה לשטח אחר, החיטוט במכאובים קשים יותר ממכאובי הגוף ומפגעים אשר סבל במקרה איוב זה שבתחילת הספר. הוא מתייצב הפעם כמקטרג בסקירה כללית על דעת התמימים, כאילו יש הכרת טובה בעולם, אחרית יפה לישרים, "מגן להולכי תום" ואנשי חסד. הוא רוצה להוכיח, כי אין תועלת בדרכי צדק ויושר וכי בני אדם כפויי טובה הם לעומת נדיבי לב בכלל - יהיו יחידים או גזע ושבט - וכך הוא נוגע במרוצת הדברים, מבלי לכנות ולהזכיר שם, בגורל עם ישראל.
מחשבת המשורר משגשגת ומתרחבת, כמו שראינו למעלה, כשאינו מתווכח עוד עם חברים בעלי הדעות השגורות, אלא הוגה בקול רם על מה שמתרחש ליחידי סגולה בעולם והשטנה שהם מוצאים תחת אהבתם. כדרך המליצה העברית, אינו מבאר ברעיון מופשט את מחשבתו ומלווה לה דוגמה, אלא "נושא משלו", פותח בתמונה חיה מדברת בעדה, ואין צרך בביאורים, כמו שפותח יותם במשל באזני אנשי שכם: "הלך הלכו העצים למשוח עליהם מלך", ואינו צריך לנמשל. בספרנו השירי השומע מבין כי איוב זה בתפקידו החדש, כשהוא מציג עצמו כשר ונדיב, אשר גדל מנעוריו בעושר והצלחה מופלגת והיה מרומם ומהולל הרבה ועשה טוב וחסד לכל, ולבסוף הפחותים שבבני אדם, נבלים נבזים, משפילים אותו עד עפר ורומסים כבודו. לא על גורלו הפרטי הוא מדבר, אלא במשל הוא משתמש והוא מתאר במליצות את הטיפוס היותר נעלה של נדיב יקר רוח אשר צלל בתהומות הרשעה. כמו שמבואר בפ' כב, שאין אליפז מדבר על איוב זה המיוחד כאיש שיחו, אלא על איש זרוע ועושק דלים טיפוסי, למען הצדיק את הפורענויות מצד אלוהים בדרך כלל, כן מוסבים כאן דברי איוב על הרשעה והסכלות הגסות ביותר ובולטות בעולם, כשמעשי חסד אינם נוחלים אלא בזיון.
לכן גם כאן אין לקבל סברה על מחברים שונים או צירוף ליקוטים שיריים בלי בינה, אם אנו רואים כי בהרחבה המכוונת הזאת, בפ' כט-לא, אמנם אין תמונת חיי המדבר דומה לתמונת נושא הסיפור בפרקים א-ב; שם אין זכר לפעולות החברתיות המרובות של שר ונדיב בעמו, אשר "ברכת אובד עליו תבוא - "ולעצתו יחלו כאל מלקוש" אלא לבעל- משפחה צנוע תם וישר, אשר כל חוג פעולתו מוגבל בביתו, בבניו ובעדרי צאנו לבד וצדקתו רק בדאגה שמא חטאו בניו - וכאן מה שונה התמונה! אין זיכרון למחלה אשר לקה בה ולשבתו בתוך האפר, מתגרד בחרס, על איש כזה מרחמים בודאי אף אויביו מלפנים. אבל ברור הוא כי כאן המדבר בעדו, מתוך הגיונו על הקלקול הכללי בסדרי עולם מחסרון צדק אלוהי, מתרומם למשל המסביר את תלונתו (מתוך הנטייה הזאת עצמה להסביר מערכי לב בתמונה חיה מדברת בעדה יצאה הטרגדיה היונית): מה גדול ורם הייתי, ועכשיו צעירים נקלים מתקוממים כנגדי, "על ימין פרחח" כפרץ רחב יאתיו.
הסגנון הוא כמו בפרקים הקודמים: השענות על מזמורי תהילים, וכאן גם על איכה.
(ל). "ועתה שחקו עלי צעירים" - הנבזים הללו אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני - הגדודים אשר פרצו לתוך גבול ישראל, שבטים חדשים בבקעת שנער, כשדים "זה העם לא היה", עילמיים, מדיים ואחרים, חסרי מסורה היסטורית (אשר הייתה למצרים ואשור), גוי מר ונמהר, "בני נבל גם בני בלי שם" (אולי הכוונה גם: אינם אף מגזע שם). איך אכבד את האספסוף הזה? הכי בשביל שגברו בכוחם? הן לכוח ידיהם אין חשיבות רבה, אין להם ירושת הגיבורים הקדמונים מזמן נמרוד עליהם "אבד כלח", מליצה חריפה במשמעות כפולה. כלח היא העיר אשר בנה אשור בזמן עתיק יחד עם נינוה; וכלח הוא גם כמו שפירשנו למעלה (פ"ה) שורש צמחים (וקרוב הוא גם כי מטעם זה נתנו לעיר הקדמונית את השם הזה, כמו שביארה האגדה את שם העיר היונית "שפרטה" שנוסדה על ידי בני קדם (זרע קדמוס מארץ כנען) על ידי זריעה של שיני תנין). הכוונה היא לפי זה: אין למנוולים האלה לא נחלת גיבורי אשור הראשונים ואין להם בכלל גזע יחס הגון. הערב-רב הזה של גדודי בבל החדשים התכנס מתוך הרעבים והיחפים, פליטים מסתתרים במדבר, מתפרנסים מספיחים, מגורשים ממקומות ישוב, דחופים אחור מכל מדינה, כי ידועים הם כגנבים, הם לנים בחורי עפר ונקיקי סלעים, ובתוך קוצים וחרולים הם מתגרדים בצרעת וסחפת שלהם.
כל התיאור הנמרץ והעשיר הזה אין לו שחר כלל אם מיחסים אותו לבריונים פרחחים מצערים איש פרטי אומלל אין אונים, והדברים מתמלאים אורה וחיים ממש כשמכירים אותם כהבעת היגון על שלטון הגדודים הבבליים החדשים בארץ ישראל. ואם יכול היה עוד להיות ספק בדבר, על מה התגברה כאן התמרמרותו של איוב, מקבל פירושנו עוד חוזק מקריאתו: "ועתה נגינתם הייתי". איוב הפרטי, הלום הפגעים, חולה בודד ונעזב, היה מעורר רק רחמים אצל כל רואיו, ואם לא חמלו עליו, מכל מקום לא התווספו כנופיות באיבה ונגינות לעג כנגדו, בפרט אם היה נדיב ועושה חסד לפנים. אבל הכתוב הוא שאול מן איכה, ג, יג: הייתי שחוק לכל עמי "נגינתם כל היום" ושם ג, סג, "אני מנגינתם", מוסב על עם ישראל, והכתוב שם מקביל מצדו לתהילים סט, יג: ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר - כי קנאת ביתך אכלתני - כי אתה אשר הכית רדפו.
(לא). פרק זה אינו אלא המשך לקודמת בעניין האבל. אי אפשר לקבל את הפירוש הרגיל על "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה" כאילו המכוון כאן צניעות יתרה, כי:
א) ההתבוננות אינה הסתכלות של הנאה אלא קבלת רושם למחשבה, עיון בדבר כדי להבין בשכל, כמו ישעיהו א, ג, עמי לא יתבונן, תהילים, קז, מו, ויתבוננו חסדי ה'; ירמ' ל, כד, באחרית הימים תתבוננו בה.
ב) לא מצאנו בשום מקום כי הסתכלות בבתולה, אף אם היא עוברת גדר הנימוס, תחשב לחטאת כה חמורה ונוראה שיביאו אותה בקשר עם גזרות קשות מאת אלוהים ויציגו אותה בראש החטאים: כשמדובר על זימה מתבאר תמיד שהמכוון לאיסור עריות חמור, אבל הבטה בפני בתולה פנויה הרי יכולה להיות זכה ורחוקה מכל כוונה פגומה.
ג) אילו היה המכוון לעוון וחטא, לא היה הדבר נאמר חוץ לשורה, אלא בתוך התנצלות המתחילה בפסוק ה': אם הלכתי וגו', ושם הוא אמנם מזכיר גם חטא הפריצות המגונה כשהדבר נוגע לאשת רעהו והוא כנגד המוסר והצדק והתמימות, ולא היה צריך להזכיר זאת אילו כבר אמר שהתנהג בפרישות יתרה עד שלא להסתכל באשה כלל.
לפיכך אני אומר כי רק בצירוף עם הקודם מובן הכתוב. כינורי היה לאבל ועוגבי לקול בוכים; שבתה כל שמחה בחיי, ברית כרתי לעיני מראות בטובה (העברי רואה חיים) ומהתבונן בבתולה במחול, שהוא סמל ששון החיים, השווה ירמיה לא, יב: אז תשמח בתולה במחול - והפכתי אבלם לששון; ושם לא, ג; עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל - עוד תעדי תופיך. בחיי אפסה כל שמחה; "ומה חלק אלוה ממעל", במה משתתף אפוא אלוהי עולם בחיי העלובים ומה הנחלה שהם מקבלים ממרומים? האיד והצרה והעונש המוכנים לפועלי און - ואני הרי אינני מן הרשעים בעולם.
כאן מתחיל הוידוי והחשבון להתנהגותו הישרה בחייו. מה שהוא מונה מן החטאים שנמנע מהם מזכיר את הוידוי של המתים לפי אגדת המצרים, בכתובות שנמצאו בפירמידות מימי הדינסטיה החמישית והשישית.
לפי פפירוס הנמצא בלונדון משנת 1400 לפני סה"נ אומר המת כשמובילים אותו לפני שופטו העליון (בתוך שורה ארוכה של פסוקים) גם וידוי זה:
לא עשיתי עוול לאנשים,
לא עשיתי מה שהוא תועבה לאל,
לא גרמתי רעה, לא גרמתי דמעות,
לא נאפתי, לא עשיתי מעשה זימה,
לא אשמתי - לא גזלתי. לא הייתי רודף בצע,
לא נשאתי ונתתי ברמייה; לא אנסתי אישה,
עשיתי מה שטוב בעיני אדם ואלוהים,
נתתי לרעב לחם, לצמא מים, לעירום לבוש, לחסר-אניה מעבר,
זבחתי זבחים לאלים ולזיכרון המתים.
הצילוני והגנו עלי ואל תעידו כנגדי לפני האל הגדול.
אם מושפעים דברי איוב ה-ל"ד מדרכי מוסר כלליים אלה אשר שלטו בין הטובים והישרים בעולם, מושפעים הם עוד יותר מדרישת "המשפט והצדקה- בספרי הנביאים, וזה ניכר מהחסר בוידויו: אין אף מלה על זבחים ועולות שהקריב (אם גם איוב שבראשית הספר מתואר כמעלה עולות), כי דבר הנביאים לו לקו: "חסד חפצתי ולא זבח". אמנם (ז) "ישקלני במאזני צדק" מתאים לכתובות המצריות, כי עונותיהן של נשמות המתים נשקלים בפלס בפני שופטים אבל כל התנהגותו המתוארת מתבארת בשלמות מתוך הציווי בתורה: "ועשית הישר והטוב", אך מדבר אחד אין להתעלם: המשורר מבליט בכוונה כל מעשיו הטובים של איוב הם מתוך פחד אלוהים ולמען המנע מעון פלילי (יא; כח): ומה אעשה כי יקום אל? (יד), כי פחד אלי איד אל (כג). הרגיש בזה היטב ר' יוחנן בן זכאי, אשר כל ימיו עמד על זה כי צדקת איוב היא רק מתוך יראה, לא מתוך אהבה (משנה, סוטה ה, ה). המשורר שומר לו עוד את הלקח, אשר ישים להלן בפי איש חכם אחר, כי אין צדקת אדם מתייחסת כלל לאלוהים אלא לבני אדם כמותו. אבל בפי איוב הוא נותן את ההתנצלות כי לא נפתה אחרי עבודת השמש והירח ולא התכחש לאל ממעל על ידי זה (כו-כח).
כל מהלך הרעיונות ברור, סתום רק הסוף (לה-מ) ואותו אני מפרש על האסון הלאומי בזמן גלות יכניה.
מי ייתן שומע לי! הן תוי - כאן מדבר עם ישראל: הן כמו תו הוא על מצחי (הסמל שאול מיחזקאל כמו עוד דברים אשר נמצא להלן) בזה יכירוני, כי שדי יענני (ישעיהו סא, ט: כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'). והספר אשר כתב איש ריבי (ספר התורה, מכתב אלוהים), הכי לא נשאתי אותו תמיד על שכמי ולא ענדתי אותו לי למערה? הכי לא על כל צעד התחייבתי לו חשבון (בשבתך בביתך ובלכתך בדרך) ולא היה לי לנגיד ומצווה? (תלונה דומה לזו של תהילים מד: כל זאת באתנו ולא שכחנוך). ואם אחרי כל אלה (לח) "עלי אדמתי תזעק" (נחרבה ארצנו; ישעיהו א: אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה. רק עם מקונן על אדמתו; היחיד מדבר על שדה וכרם שלו, לא על אדמה סתם "עלי", כמו: מתה עלי רחל, בעודי עומד וכואב על אסוני) ויחד עמי "תלמיה יבכיון" (ציון בכה תבכה ודמעתה על לחיה) כאילו כוחה אכלתי בלי כסף, כאילו בלי משפט ישבתי בארץ וגרמתי צער ואכזבה לבעליה; אם אחרי כל אלה בארצנו השוממה תחת חטה יצא חוח ותחת שעורה באשה (אין זאת קללה אלא מצב הארץ החרבה בזמנו) - אזי אין עוד דבר בפי, "נאלמתי דומיה וכאבי נעכר"; מתאים לאיכה ג, כח: "ישב בדד וידום". "תמו דברי איוב" - סיום פתטי של נאום איוב עצמו, ובו מתקיים מה שנרמז בראש הספר (וכאן הוא בשם עמו): בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו. רק כך מתפרשות המלים, כי אין זה סוף ספר שלם.
תלונה כזאת היא גם בפי אסיר שאלתיאל בן המלך יכניה, אשר חזונותיו (שהחזרנו למקורם העברי) נחשבו בטעות בתרגומם העתיק בין האפוקריפים כספר "עזרא הרביעי".