כא. הגיוני אליהו בן ברכאל
מחבר: אהרן קמינקא
אליהו (מן השם וכינויו ויחסו על משפחת הנביא יחזקאל "בן בוזי" ניכר כי זאת תמונת איש אשר יצר המשורר מחבר כל הספר למען שים בפי איש חכם לב ומעריץ את אדון העולם עוד דעות על צדקתו שהוא מציע בשיחות נשגבות, וכפי שביארנו כבר בהערה על פרק כ"ח אין לחשוב על "מחבר אחר" שנגרר אחרי בעל הספר) שמע את כל השיחות, ואף כי צעיר הוא לימים לא יכול להתאפק מהתרעם על חסרון בינה עמוקה בשיחות החברים. אמנם הם היו זקנים וישישים ממנו, אולם שני עיקרים חשובים נעלמו מהם בהערכת סבל האדם וייסוריו:
א) כי האדם איננו נעזב בעולם ולא נכון כלל כי אלוהים גדר בעדו בשמי מרומים ואין לו מגע עם בני אדם ולא יחס של רחמים וחנינה להם והוא מענה אותם כעריץ בלי נתינת טעם ובלי אזהרה מוקדמת שייטיבו דרכם:
ב) כי אין לשפוט את האדם על פי מעשיו בפני עצמו לבד או כלפי אלוהים, אלא גם על פי יחסו לשאר בני אדם ואף לשאר בעלי חיים שהוא חייב לשים לב לצערם והוא אחראי על כל עוול הנעשה להם, אשר היה יכול לעזור למנוע אותו.
הרי אלה שני דברים חשובים אשר לא התבארו כלל בכל השיחות הקודמות.
ראשית: אחרי ההקדמה הארוכה לב, ו-לג, אשר על ידה מעורר אותנו המחבר לשים לב כי הדעה אשר הוא בא להציע מיוסדת בחקר מסתרי הנפש וכי אליהו יכול להתייצב על ידה כטוען לצדקת אלוהים, מבלי שיאיים ויטיל פחד על איוב, שהרי גם הוא הדובר רק בן אדם קרוץ מחומר, אבל הוא מרגיש רוח אל ונשמת שדי בקרבו (לג, ה-ז), הוא אומר: מדוע אתה טוען כי אלוהים רודף אותך כאויב, מבקש עלילות עליך, שם רגליך בסד ומתגדר בגאוות עליונותו על האדם (יב: כי ירבה אלוה מאנוש)? אתה אומר כי הוא איננו עונה על תלונותיך אבל האמת היא כי לא אחת ושתים מדבר אל אל האדם מבלי שהוא ישים לב למראה (לא ישורנה). זה נעשה בחלומות וחזיונות הלילה, בנפול תרדמה על אנשים, אז הוא מעורר את מצפונם הנרדם ומטיל חובה על לבבם (טז: יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום - יקשרם בעבותות חוב, השווה: פתחת למוסרי, תהילים קטז טז, ואיוב יב, יח: מוסר מלכים פתח) למען הסיר אדם ממעשה שאינו הוגן ולהרחיקו מן הגאווה (גוה) אשר הוא מכסה. ז.א. להביאו לידי ענוה אמיתית, ולא זו שמתקשטים בה בפני הבריות בעוד שהיהירות מקננת בלב. על ידי התעוררות מצפונו בלילה על משכבו (השווה: אף לילות יסרוני כליותיי, תהילים טז, ז) תנצל נפשו מיסורי שאול וימלטו חייו ממות ("משחת", "מעבור בשלח" הן מליצות מתארות סכנות בתמונות ממשיות כמו תהילים ס"ט : הצילני מטיט - ואל תבלעני מצולה).
ועוד דו-שיח יש בין אלוהים ואדם, אזהרה לאדם מתוך חמלה וחנינה (לג, יט-ל): כשהוא נופל למשכב וסובל מכאובים ברוב עצמותיו (ולפני זה היה) איתן בגופו. במחלתו הוא מואס בכל מאכל והוא קרוב למות, חייו תלויים בשערה, אבל לפעמים כאילו נס נעשה והוא קם מחוליו ושב לאיתנו. המפנה הנפלא הזה לאושרו של אדם והצלתו ולשמחת כל בני ביתו אשר דאגו לחייו, מתואר מאת אליהו באופן דרמטי: מלאכי אלוהים במרום נועצים אם כדאי להמליץ על אדם זה, המסובל בכמה עוונות, שינצל ממות, ותתקצ"ט מלאכים דנים אותו לחובה, אבל מלאך אחד מני אלף, מליץ יושר נמצא, אשר אומר עליו דבר טוב בפני אלוהים - אז לקולו מאזין אל טוב ורחום ומחונן את האדם ומחלים אותו ונותן צו לפדותו (פדעהו, כמו פדאהו) ואדם זה כאילו חוזר לימי עלומיו (כנגד תלונת איוב, ט, ל-לא: והזכותי בבור כפי - אז בשחת תטבלני, ודבריו ט, ג: לא יעננו אחת מני אלף!). אדם זה שנרפא יודה על זה בתפילה ויראה פני אלוהים בששון (בתרועה). מעשי הצלה כאלה נשנים פעמים ושלש בחיי אדם.
אולם יש עוד מפתח שני להבנת צדקת אלוהים: ערבות האדם, אחריותו גם על פעלי אנשים אחרים שהוא מתהלך עימהם והוא מעלים עיניו מפשעיהם ועוזר להם בעקיפין, וגם יחסו לכל בעלי חיים וייסוריהם, אף לבהמות ועופות. זה תוכן הפרקים לד - לה.
אעיר כאן, שהיו בין מפרשי המקרא הקדמונים מי שחשבו כי בעל הרעיונות הנעלים האלה היה נביא חי וקיים בשם אליהו בן ברכאל, ולא עוד אלא שהוא גם היה הכותב דברי אלוהים לאיוב בפרקים לח-מב. כך אומר אחד מגדולי בעלי האגדה במאה הרביעית, ר' ברכיה, (מדרש שיר השירים א, ו): "ויגד לכם את בריתו" - ברייתו של עולם: וכי מנין יביא אליהו בן ברכאל הבוזי ויגלה לישראל חדרי בהמות ולויתן?" הרי שהוא חושב אותו למחבר גם לפרקים מ-מא. אבל מה שהביאני להחלטה כי אליהו הוא רק יצור חזון של מחבר כל הספר הם שני דברים:
א) נביא בעל הסתכלות כה עמוקה בעולם ובנפש האדם לא היה מקדים לחזונו התפארות כה רחבה על עודף חכמתו (לב, ו-ט: לג, ב-ג) ובהיותו מלא כל כך מרוח תהילים ומשלי היה זוכר גם: "ה' לא גבה לבי" וגם "יהללך זר ולא פיך" והיה מדבר בענווה.
ב) אילו היה נביא משלים רעיונות איוב וחבריו אשר מצא כבר לפניו, היה מכניס גם את הרעיונות שבפ' מ' והלאה לתוך נאום שלו, כיון שהוא אומר שבינתו היא מרוח אלוהים ונשמת שדי (לב, ח, וגם לו, ב) ולא היה מציג למעלה מדברי עצמו אחרי כן דברי ה' לאיוב מן הסערה. או שצריכים לומר כי עוד נביא אחר בלי שם או כינוי בא ומוסיף דברים בלי מלה אחת לביקורת כל מה שקדם. אבל אם אנחנו מחזיקים באחדות כל הספר נבין את תוכנית המחבר המשכיל אשר רוחו מרחפת מעל לכל המדברים: הוא מכניס בכוונה את תמונת אליהו עם חולשה אנושית של התהדרות הפוגמת בו קצת, כי למרות חכמתו הרבה אין המחבר מוצא בה את המחשבה הסופית והעליונה על יחס האדם לאלוהים, ואת החץ השנון האחרון הזה הוא שומר לו לנאומים בשם שדי בעצמו שיתגלה מן הסערה.