כב. צדקת אדם נשפטת לפי יחסו לשאר בני אדם
מחבר: אהרן קמינקא
אליהו מתחיל עוד הפעם בהקדמה לעורר לבחינת הדברים בשכל ומזכיר דברי איוב עצמו (יב, יא) כי אוזן מלים תבחן וחך (כמו החך) יטעם אוכל ("טעם" במקרא היא גם בינת הדבר, כמו "טוב טעם ודעת למדני", "טעמו וראו"). הוא מראה איך איוב הפכפך: הוא משתמש הרבה בדברי לעג על דברי חכמים, אבל הוא סופג בשתיקה דברי לעג מרובים כזרם (ישתה לעג כמים) שהוא שומע יום יום מפי אנשי און שהוא מתהלך עימהם לחברה (השווה תהילים עג, ח-ט: ימיקו ידברו ברע - שתו בשמים פיהם), הוא סובל הפקרותם בחשבו שאין תועלת אם אדם רצוי לאלוהים (ג-ט). עכשיו תבינו כי חלילה לאל מרשע, הוא כאורח איש (כפי בדבר התהלכו בחברה עם אנשים, כמו למעלה: "וארח לחברה עם פועלי און", וראשית מזמורי תהילים היא: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים) כן ימציא לו את גורל חייו. איך גם יעלה על הדעת כי שדי מעוות משפט, הוא אשר פקד על המשפט לשלוט בארץ, הוא אשר אם את רוחו של אדם יאסוף אליו, יגווע ויסוף (תהילים קד, כט). ועוד זאת: אילו היה שדי שונא משפט, למה הוא חובש ורופא ומשיב הנוטים למות לאיתנם? (לג, יח-כה). מי יאמר על מלך נדיב (שני חלקי פ' יח, מלך-נדיבים, הם נושא אחד), צדיק כביר, שהוא בלייעל, אם יודעים שאינו נושא פנים אף לשריו ואינו מבדיל בין שוע ובין דל, וכמו בני העם כן גם האבירים בתוכו, בלי הבדל, ברגע אחד ימותו, ואם הם מושלים אדירים הם מגועשים לפעמים בחצות לילה, כי הכיר פועליהם הרעים והוא הופך כיסאותיהם בן לילה והם נדכאים (יז-כה). אולי כאן זכר "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור" וכן "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור" (מ"ב, יט, לה). כי עיניו על דרכי איש, נסמך על ירמיה טז, יז, "ירוע כבירים" נסמך כמו כן על ירמיה טז, יב: הירוע ברזל. הוא פוגע ברשעים לעין כל ("במקום רואים"), "על כן" הוא כאן במובן "על אשר" (כמו בראשית לח, כו). לפני אל זה, שופט צדק, חייבים להביא צעקת דל, אשר הוא שומע ("כי יצעק אלי ושמעתי" שמות כב, כו). הוא משקיט גוי אם ואדם, אף הוא מסתיר פנים ואין רואה אותו, ומי יעוז להרשיעו, יהיה זה מלך או אדם חנף (מתנשא לשלטון על ידי חנופה לאוכלוסין! שנעשים לעם למוקש? היש רשות למי שהוא לומר לאלוהים: אני נשאתי (כל עוול שנעשה בממשלתי והתעלמתי ממנו) ולא אחבול (אני לא אעניש פועלי און) ומבלי שאחזה אני - אתה הורני, הראה לי שפעלתי און ולא אוסיף (כט-לב). התוכל לפרוק משכמך האחריות על כל העוול בסביבתך ואת אשר לא עשית אתה (זה פירוש "מעמך", חוץ ממך), את הנזק והאבדה אשר גרמת - הוא ישלמנה? הן בעבור שאתה מאסת לקיים חובך בעיכוב העוול, הרי אתה בחרת בו ולא אני אחראי; על מה שידעת, דבר והצטדק (ל-לג. הדברים מצומצמים מאד, והם כמו שכבר הזכרתי דומים בסגנונם לזה של טציטוס בלטינית הדורשים קריאה ברוב תבונה והשלמת ביאור הרעיונות המרומזים בקיצור נמרץ). לכן תסכימו לי אנשי לבב (הלב בעברית הוא כשרון הבינה) כי איוב לא בדעת מדבר כשהוא מתעלם מאחריותו על אנשי און שהוא מתהלך עימהם ואינו משיב להם, ועל זה כדאי שיבחן ויווסר (כמו שאמרו גם חז"ל, כי כל מי שבידו למחות על פשעי אחרים ואינו מוחה, נענש עליהם). אפשר גם לפרש בסמיכות אל "ומה ידעת, דבר": יבחן נא איוב על תשובות שהוא נשאר חייב (התנצלות) ביחסו לאנשי און, והוא רק מוסיף על חטאתו פשע כשהוא עושה רעש (יספוק) ומרבה דברי תוכחה לאל תחת לבחון דרכו.
(לה). בסקירה עוד יותר נמרצת על קיום העולם בכללו (הבט שמים וראה ושור שחקים גבהו ממך) מבאר אליהו כי העושה צדק אינו נותן לאלוהים בזה שום דבר, ורק לעצמו או לבן אדם כמותו רשעתו (ח), מצד זה, מתוך חובת העזרה ההדדית וערבות בני אדם זה לזה, לא ראו איוב וחבריו עד עכשיו את הפגעים הרעים. אלה באים על הרוב (כמו שמפרש הרמב"ם במו"נ את רוב הרעות בעולם) ממעשי בני אדם זה לזה. "מרוב עשוקים יזעיקו" צועקים מזרוע תקיפים, אדונים המדכאים אותם, אשר לא אמרו איה אלוה עושי, לא הסתכלו בטוב העולם אשר עשה אלוהים ואיך הכל נותן זמירות אף בחשכת הלילה (ברן יחד כוכבים) בעת שהשודדים מתפשטים להרבות אסון ויללה, הן הוא נותן לנו לקח להיות יותר מבהמות הארץ ועוף השמים (שאינם יודעים חובה חברתית) - ושם, בקרב בני אדם, צועקים הנדכאים מפני גאות המדכאים אותם ואין שומע להם (ט-יב) לכן שווא הוא להתלונן כי אלוהים לא שומע ולא רואה. התוכחה "ולא אמר איה אלוה עושי" חוזרת על זו של ישעיהו (נא, י"ג): ותשכח ה' עושך... ואיה חמת המציק. כן תאמר אף אתה כי אינך רואה פעלו (לא תשורנו). אולם עמוד נא לפניו לדין ונס לחולל לו (כמו: ותחולל ארץ ותבל, מזמור צ, ב) עולם אחר תחת "שמים ושחקים אשר גבהו ממך". ועתה כי אין (מה שדרוש ממך לא נעשה), פקד אפו, ולא הרבה ביותר לשים לב לעוונותיך.