תגובת המקונן לאסון עמו
מחבר: יהודה איזנברג
כאשר בא על אדם אסון בחטף, מגיב הוא בשרשרת של תגובות, עתים מנוגדות; עתים משלימות זו את זו. רגע משלים הוא עם גורלו; רגע נאלם הוא דום ואינו יכול להגיב; רגע אחר נאחז הוא בשבריר תקווה, ומשנהו נכנע הוא לגורלו ומקבלו; ושוב נאבק הוא עם אסונו, ושוב נופל הוא לתוך תהום הייאוש וחוסר מעשה.
פרק ג שבספר איכה מגלה את שרשרת התגובות הזאת של המקונן על אסון עמו. שרשרת התגובות מכילה סתירות פנימיות; המקונן מפנה רגע את דבריו לבורא עולם המענישו, ורגע אחר הוא נאלם דומיה. רגע מקווה, ורגע שב בתשובה. הסתירות שבתגובתו הן במבנה ההגיוני של הדברים, אבל מתארות הן תאור אמיתי את רגשותיו המתרוצצים של אדם בכאבו.
עם תחושת הכאב הראשונה קורא המקונן:
"טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו".
הוא משלים עם העול, עם האסון. ומה תגובתו בגלל השלמה זו?
"ישב בדד וידום, כי נטל עליו. ייתן בעפר פיהו, אולי יש תקווה".
הוא מקבל עול, הוא נטל עליו את העונש. הוא שותק, ומקווה כי מן השתיקה תבוא תקווה לטוב יותר. ושוב הוא נופל לתוך ייאוש:
"ייתן למכהו לחי, ישבע בחרפה".
ברוב ייאושו הוא מבקש את המכה, את ההשפלה. הוא שבע מן החרפה שהוא נתון בה.
המתאבל הגיע לתהומות הייאוש. מכאן אפשר רק לעלות, רק לקוות. וייאושו הופך להיות
מקור תקווה:
"כי לא יזנח לעולם אדוני, כי אם הוגה וריחם כרוב חסדיו".
הרי המכה אותי הוא ה', והוא לא יזנח אותי לעולם. גם אם הוא מביא יגון - גם אם הוגה -
וריחם כרוב רחמיו. בסופו של יגון הוא גם ירחם.
"כי לא עינה מלבו ויגה בני איש".
כאשר הוא מענה, ומביא יגון, "יגה בני איש" - אין הוא עושה זאת מלבו; אין הוא עושה זאת בשרירות לב. אין הוא מענה בשרירות לב, וגם לא
"לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ. להטות משפט גבר, נגד פני עליון".
את כל אלה אין הוא עושה. ומכאן שהאסון לא היה שרירותי. מכאן שהייתה סיבה מוצדקת למה שקרה.
ואם האסון קרה בגלל סיבה מוצדקת, מהי הסיבה הזאת? מי גרם לה? "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". גורל האדם אינו בגלל שרירות לב האלקים. לא האלקים קובע את הרעות והטוב. האדם הוא הגורם לעצמו רעות וטוב. מעשיו הם הגורמים לו רעות וטוב. ואם כך -
"מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו"?
מה זכות לו לאדם להתלונן על צרותיו. יתאונן על חטאיו, על כך שהוא גרם לעצמו את צרותיו.
לאחר שגילה המתאבל את הסיבות לאסונו - הלא הם הוא עצמו ומעשיו - מגיע שלב התשובה. אם אני גורם לאסוני, צריך אני לשנות מעשי, ולדחות את אסוני.
"נחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה עד ה'. נשא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים".
נשא לבבנו את העננים, אל כפים, נשא לבבנו אל אל בשמים. הוא בוודאי ישמע לתפילתנו. הוא יצילנו.
המתאבל כמו השלים עם גורלו. הוא יודע מי הגורם לצרותיו: הוא עצמו, במעשיו. הוא יודע מהי הכתובת לסליחה: נישא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים.
ולפתע מתפוצצת כל ההשלמה. כל ההסברים עולים בתוהו. רגשות התסכול גוברים, ולאחר שהבין כי אל לו לבוא בטענות נגד האלקים, הוא פורץ בקריאה:
"נחנו פשענו ומרינו - אתה לא סלחת";
כאילו אמר: נכון שאנחנו פשענו ומרינו, אבל אתה צריך לסלוח. ומדוע לא סלחת?. לפני רגע אמר
"מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו"
ופתאום הוא מתחיל להתאונן:
"נחנו פשענו ומרינו, אתה לא סלחת".
אתה צריך לסלוח. אתה חייב לסלוח. אתה לא סלחת.
"סכותה באף ותרדפנו, הרגת לא חמלת. סכותה בענן לך מעבור תפילה".
העמדת משוכה, מחיצה בינינו לבינך. בעבר היה הענן בינינו לבין רודפינו, ואתה היית מצילנו. היום: סכותה בענן לך מעבור תפילה. אז, בימי יציאת מצרים היו אוזניך קשובות לנו, והענן מחיצה בינינו לבין אויבינו. היום: הענן מחיצה בינינו לבינך. אתה דוחה אותנו. אתה אינך סולח לעווננו. והמתאבל שלפני רגע השלים עם גורלו, מטיח טענות כלפי שמים:
"סחי ומאוס תשימנו בקרב העמים. פצו עלינו פיהם כל אויבינו. פחד ופחת
היה לנו השאת והשבר..."
ושוב מהפך. מן התלונה חוזר המתאבל אל הייאוש:
"פלגי מים תרד עיני, על שבר בת עמי. עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות"
סיומה של הקינה בתפילה לסליחה ובתפילה לנקמה:
"קולי שמעת, אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי"
זו קריאה אחת. ובמקביל לה: "תשיב להם גמול ה', כמעשה ידיהם. תתן להם מגינת לב, תאלתך להם. תרדוף באף ותשמידם, מתחת שמי ה'.
הקינה מתארת את חליפות רגשותיו של המתאבל. מסיימת היא בעמוק ובחריף שברגשותיו: בקשה לנקמה מאלה שהרסו את ביתו, החריבו את ארצו.