דרכי סורר ויפשחני - שמני שומם

מחבר: ד"ר מרדכי זר-כבוד

איכה ג יא

סיני, גיליון ל', 1952

תקציר: המאמר עוסק בפירושו של הפסוק דרכי סורר ויפשחני - שמני שומם.

מילות מפתח: דרכי סורר, איכה.

 כתוב זה קשה לבארו והתלבטו בו המפרשים בשל שני הפעלים הזרים שבו: "סורר" "ויפשחני".

סורר - תרגם יונתן: סרך = עיקל ועיקם וכן בפשיטא: עקם וכן בוולגאטה: SUBVERTIT ונראה שחיברוהו עם סרר כדעת הראב"ע באיכה: "פעל עבר מגזרת כפרה סוררה". ויש שגזרו אותו מן השורש סור. "והוא מבנין פועל מרובע והוא עבר וענינו העוות והשתנה מהמנהג" (מכלל יופי). גם המילונים החדשים קיבלו את הביאורים האלה. בוקסטורף מתרגם VAGAS EFFICIT =שרך; גזניוס תרגמו כמו "הסיר" ואחריו בן יהודה. אולם למחברים "סורר" עם "סרר" קשה, כי שורש זה מצוי במקרא רק כפועל עומד בהוראת עיקשות וסרבנות ואילו כאן נצתרך על כרחנו לפרשו כפועל יוצא שמושאו הוא "דרכי"; למחברים "סורר" עם "סור" קשה, שבכל המקרא אדם סר מן הדרך ולא להיפך, אמנם נמצא בתהלים קיט, כט "דרך שקר הסר ממני" בהפעיל, אך ברור, שעיקר המושא הוא שם "שקר" והמילה "דרך" לא באה אלא לשם האקרוסטיכון כמו "דרך פיקודיך", "דרך אמונה".

רש"י פירש: "לשון סירים - קוצים, סורר - קווץ אותם, מפזר קוצים בדרכי". גם ראב"ע בפירושו מזכיר פירוש זה אגב דימוי מקביל "הנני שך דרכך בסירים" (הושע ב, ח) ודוחהו ורד"ק בס' השרשים מביאו בשם ר' יצחק ן' גיאת.

בסיכומו של דבר: אם נגזור סורר מן סור או מן סרר אין להוראה זו ריע ואם נפרשו כפעל תניני מהשם 'סירים', כדעת רש"י ור"י גיאת - וודאי שאין לו חבר.

בודד לחלוטין הוא הפועל "ויפשחני", שגם שרשו אינו נמצא עוד פעם במקרא. רוב המפרשים מסמיכים אותו אל "פשח" בארמית ובמשנית ומבארים אותו כמו: פסג, פסח ופסק. יונתן תירגמו: וישסעני. שהוא רואה אותו כפועל ארמי אפשר ללמוד מזה שבשמואל-א טו, לג תירגם "וישסף - ופשח"; ומאותו הטעם לא תורגם כלל בפשיטא ואילו תירגומה ל"נחח" (שמות כט, יז) ול"שסע" (שופטים יד, ו) הוא - פשח. גם במדרש איכה רבתי: ויפשחני - תלהי (וי"ג: תל חי) כדאמרינן "אילן שנפשח" (שבועות ד, ו). תלהי מפורשת בערך על פי חולין נג, ב: נופל אברים אברים. בוולגאטה תורגם:CONFREGIT שיבר וכן פירש ג'נאח: ענינו שסעני ובקעני והוא דומה ללשון ערב בחילוף הש"ין בס"ין והח"ית בכ"ף. פירוש זה קיבל גם הרד"ק בס' השרשים. בוקסטורף: DISCERPSIT' DISCIDIT - קרע, שיבר; גזניוס: קרע, גזר; בן יהודה מפרשו בדוחק: ניתק אותו מאדם.

לפי כל הפירושים האלה תכנו של הכתוב הוא: הסיר את דרכי קרעני ובקעני שמני שומם; הכתוב מכיל איפוא, שלוש תמונות שונות שאין קשר ביניהן, בניגוד לשאר הפסוקים הבנויים צלעות מקבילות, משלימות או מנוגדות. נדמה שהאחד בין קדמונינו שהרגיש בדבר היה רש"י שפירש "ויפשחני - לשון פיסוק הרגלים שהעובר על הדרכים שאין מופנים צריך להרחיב צעדיו ויש דוגמה בלשון הגמרא, האי מאן דפשח דיקלא". הוא פירש, איפוא, פשח - פשק ולא הסמיכו ליחזקאל טז, כה. כנראה משום ששם אין הוראתו כבנין הגורם. אולם גם פירוש זה מאחה בדוחק רק שני החלקים הראשונים ואילו החלק האחרון נשאר תלוי ואין בו לא המשך ולא ניגוד.

קיטל בהוצ' התנ"ך שלו מעיר, שאולי נסחו הע' "וישביתני" - ולא היא. נראה לי שבשבעים נמסר לנו פירושו המקורי של פועל זה שאינו נשען על הוראת שורש זה בארמית, אלא בלשון הבבלית החדשה, שהמקונן בגלות בבל ידעה והשתמש בה בקינתו. הוראת פשח באכדית הוא - נוח, הנח ושימושו מצוי בבנין קל ונפעל, אולם בבנין פיעל הוראתו: הזנח והשם קרקע, כפי שהוכחתי זאת בחיבורי על החקלאות בבבל החדשה על יסוד שערי החכרה שונים מתקופת נבונאיד - בלשאצר (555 - 539). לפי זה יתבאר כתובתנו כך: דרכי סורר - הצמיח עליהן קוצים; ויפשחני - לא עיבדני והזניחני; לזה יקביל יפה סופו: שמני שומם. המדבר פה הוא כרם ה' צבאות, איש יהודה, משל מצוי בתנ"כ. אף אפשר שהפסוקים "בנה עלי ויקף ראש ותלאה", "גדר דרכי בגזית - נתיבותי עווה" הם חלק מאותו משל שחלקיו נפרדו לשם שיבוצם באלפ"א-בית"א.