"משגיא לגויים ויאבדם"
על משמעות הסוס במגילת אסתר
מחבר: מרדכי סבתו
מתוך: עלון שבות 81 עמודים: 21-32
עיון במגילה מלמדנו כי המגילה בנויה בשיטת: "טרם מכה-ציץ רפואה פרח" )מתוך פיוט של ריה"ל לפורים(. רוצה לומר כי רק עם סיום קריאת המגילה מתבררת למפרע משמעותם של כל הסיפורים והמאורעות המסופרים בפרקי המגילה. רק לאחר ראית התמונה בשלמותה משנת שלש למלך אחשוורוש עד שנת שתים עשרה למלכו, רק אז מצטרפים כל הפרטים לפסיפס שלם, ומתבררת תרומתו של כל פרט ופרט לנס הסופי.
כך למשל, סיפור המשתה אשר בפתח המגילה מקבל את מלוא משמעותו רק לאחר שאנו רואים את חלקה של אסתר בהצלת עם ישראל. רק אז מתברר למפרע כי כל עצמו של המשתה לא נצרך אלא להוות רקע לחטא ושתי והחלפתה באסתר. רעיון זה מביע מרדכי בדבריו לאסתר: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" )ד, יד(. הוא הדין בסיפור על בגתן ותרש. במקומו נראה פרט זה כפרט חסר חשיבות, אולם בהגיענו ללילה בו נדדה שנת אחשוורוש, מתברר כי תפקיד חשוב נכון לסיפור זה - העלאת קרנו של מרדכי בעיני המלך ברגע המכריע. על דרך זו יש לבאר גם את שאר הפרטים המופיעים במגילה.
אף הגמרא הלכה בדרך זו. במסכת מגילה )יב ע"ב( אומר רבא: "אלמלא אגרות הראשונות, לא נשתייר מ'שונאיהן של ישראל' )לשון נקיה כלפי ישראל( שריד ופליט". ופירש רש"י: "אלמלא אגרות ראשונות ששלח ממוכן )הוא המן( להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו, שהוחזק בהן שוטה בעיני האומות, לא נשתייר מ'שונאי ישראל' שריד ופליט, שהיו ממהרים להורגם במצוות המלך באגרות אמצעיות ולא היו ממתינים ליום המועד". נמצא כי גם פרט שולי וחסר חשיבות, לכאורה, כשליחת אגרות ראשונות, נתפרש בגמרא כאחד הגורמים שתרמו לנס הסופי.
לאור הדברים הללו, יש מקום לשאול: מה משמעותו של מעשה הסוס במגילה? אותו סיפור על הרכבת מרדכי על הסוס ברחוב העיר על ידי המן, טוב ויפה הוא כשלעצמו. סיפור זה מרומם את רוחנו ומלמדנו מה יעשה לאיש אשר מלכו של עולם חפץ ביקרו, וכנגדו, מה יעשה לאיש אשר מלכו של עולם חפץ בקלונו. ואולם נראה כי אם יושמט סיפור זה מהמגילה - לא יגרע מן הנס דבר. ואם כך הוא הדבר, הרי שעדיין העיקר חסר מן הספר. עיקר זה הוא התשובה לשאלה: מה משמעות מעשה הסוס כחלק מהמגילה ובמה תורם הוא את חלקו לנס הסופי?
שאלה זו נשאלה בזמנו ע"י הרב מ. ברויאר באחד משיעוריו בישיבה, ונפתרה על ידו בדרכו שלו.
בשורות אלו אנסה להציע תשובה משלי לשאלה זו, ומתוך כך להבהיר את משמעות הנס וסיבותיו.
***
נראים הדברים, לכל המעיין במגילה, כי המוטיב של "ונהפוך הוא", משמש כמוטיב עיקרי במגילה. דבר זה נראה כבירור מהשוואת נוסח האגרות של המן, ושל מרדכי. שתיהן מנוסחות בדיוק באותה לשון, אך בהיפוך שמות המכים והמוכים. עקרון זה ניכר גם בשאר הפרטים. העץ אשר הכין המן למרדכי, שימש בסופו של דבר לתליית המן עצמו ואילו בית המן אשר נבנה על ידו ברוב עמל, ניתן בסופו של דבר למדרכי. אף הטבעת אשר הסיר המלך מידו בשלב הראשון ונתנה להמן )ג, יא(, הוסרה בשלב הסופי וניתנה למרדכי. העיר שושן אשר בתחילה נאמר עליה "והעיר שושן נבוכה", נהפך לבסוף מצבה ל"והעיר שושן צהלה ושמחה". בעוד שתגובת היהודים לאגרות המן הייתה "שק ואפר יוצע לרבים", הרי שתגובת הגויים לאגרות מרדכי היא "ורבים מעמי הארץ מתייהדים".
נמצא, כי המגילה כולה מתחלקת לשני חלקים מנוגדים. המצב המתואר בחלק השני מהוה ניגוד גמור למצב המתואר בחלק הראשון. הצגת הדברים בצורה זו מחייבת אותנו לברר באיזה רגע חל המהפך, ומהי נקודת המרכז של המגילה, המחלקת אותה לשני חלקים, מקבילים ומנוגדים.
אין כל ספק כי 'מרכז הכובד' של המגילה הוא במעשה הסוס. עד לאותו רגע עולה המן מעלה מעלה. מדרגת שביעי ברואי פני המלך )על פי חז"ל: ממוכן הוא המן( בפרק הראשון, מטפס המן ועולה, דרך העצה אשר יעץ על ושתי )ולא ראה כי עצה זו תורידהו לבסוף אלי שחת(, מטפס ומגיע עד לדרגת משנה למלך: "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשוורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כיסאו מעל כל השרים אשר אתו" )ג, א(. אף עמדה של יראה וכבוד רוכש לו המן בקרב השרים, "וכל עבדי המלך... כורעים ומשתחווים להמן כי כן צווה לו המלך" )ג, ב(. כה חשוב המן בעיני עצמו עד כי חשב להשמיד עם שלם, בשל אדם אחד אשר לא מהר לכבדו כראוי. "ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו... ויבקש המן להשמיד את כל היהודים... עם מרדכי" )ג, ו(. לצורך זה מצליח המן להשיג את הסכמת המלך ואף את טבעתו. טבעת זו - כתב אשר נכתב בחותמה אין להשיב, ומכוח זה מקנה היא לבעליה סמכות גדולה יותר משל המלך )עיין דניאל ו, טו-טז(. במעשה זה מתפקד המן למעשה כמלך, שהרי הוא החותם בטבעת המלך. שלב נוסף בעלייתו המדומה של המן היא בהזמנתו למשתה על ידי אסתר. "אף לא הביאה אסתר... אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי" )ה, יב(. לשיא עלייתו המדומה מגיע המן כאשר נשאל על ידי המלך: "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו". אין ספק בעיני המן כי איש זה אינו אלא הוא, "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני". בעיני רוחו הוא רואה את עצמו כבר כמלך. "יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך, וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו". בדמיונו רואה את עצמו המן כאדם שהגיע לפסגת ההצלחה - למלכות.
מנקודה זו מתחילה נפילתו המהירה של המן. כגודל עלייתו כן גודל נפילתו. "משגיא לגויים- ויאבדם" )איוב יב, כג(.
בשלב ראשון נאלץ המן להרכיב את מרדכי על הסוס ולרוץ לפניו כעבד. עוד לא הספיק לבוא אל ביתו אבל וחפוי ראש - וסריסי המלך הבהילוהו אל המשתה, להיות מואשם על ידי אסתר בניסיון להשמיד את עמה. תהליך נפילתו מומחש על ידי מעשהו שלו - "והמן נופל על המטה" )ז, ח(. אמנם המן עשה זאת כדי לבקש על נפשו ואולם דבר זה רק מגדיל את נפילתו, "ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?". כעת לא נותר אלא להוסיף משפט אחד כדי להשלים את נפילתו המהירה: "ויאמר חרבונא... גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי... עומד בבית המן" )ז, ט(. משפט זה משלים את נפילתו וחורץ את דינו - "ויאמר המלך: תלהו עליו". מאיגרא רמא - לבירא עמיקתא.
מנגד, חל אצל מרדכי תהליך הפוך. עד למעשה הסוס, נמצא מרדכי בתחתית הסולם. קרוע בגדים ולבוש שק מתהלך מרדכי כשגזירת התליה מתנופפת מעל ראשו. אף ממעמדו בשער המלך נדחה מרדכי, "ויבוא עד לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" )ד, ב(. כל זה - עד מעשה הסוס. ממאורע זה ואילך מתחילה עלייתו המהירה של מרדכי. בתחילה עולה מרדכי על הסוס, לאחר מכן מתמנה הוא על בית המן ומקבל את טבעת המלך, "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי ותשם אסתר את מרדכי על בית המן" )ח, ב(. ברגע זה מגיע מרדכי למעמד בו היה המן לפני נפילתו. בשלב הבא, עולה מרדכי למעמד גבוה יותר; "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה" )ח, טו(. אותם דברים שראה המן בדמיונו - לבוש מלכות וכתר מלכות - ולא ניתנו לו, ניתנים כעת למרדכי.
אם נבוא לכלול את כל הדברים הללו, נוכל לומר כי המגילה כולה אינה אלא תיאור התמודדות בין מרדכי והמן. התמודדות בין נציג היהודים לנציג הגויים. בין הימיני לאגגי, בין זרע רחל לזרע עמלק. התמודדות זו נחלקת לשנים. עד מעשה הסוס, וממעשה הסוס ואילך. שני חלקים אלו מקבילים ומנוגדים.
עד מעשה הסוס - המן עולה ומרדכי יורד. ממעשה הסוס ואילך יורד המן ועולה מרדכי, לקיים מה שנאמר "ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם" )שמואל א ב, ז(. אותו מעשה המתחיל את נפילת המן, אותו מעשה גופו מתחיל את עליית מרדכי. נמצא, אין מרדכי מתמלא אלא מחרבנו של המן.
אמור מעתה, מעשה הסוס הוא המסמל את המהפך, וכל תשובה אשר תבוא להסביר את חלקו ותרומתו לנס הכללי, תצטרך גם להסביר מדוע דווקא מעשה זה מתחיל את נפילת המן ובמקביל את עליית מרדכי.
כבר אמרנו לעיל, כי המגילה כולה אינה אלא תיאור ההתמודדות בין המן למדרכי. התמודדות זו ברובה נסתרת היא. פעמיים בלבד מגיעה התמודדות זו לידי עימות ישיר. פעם ראשונה בפרק ג': "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן, כי כן צווה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". אם בתחילה לא היה המן מודע לעימות זה, באו עבדי המלך וחידדו את המפגש. "ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי". בשלב זה, מודעים שני הצדדים לעימות ואף על פי כן לא נכנע מרדכי: "וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחווה לו, וימלא המן חמה".
העימות השני הוא בפרק ו' במעשה הסוס: "ויאמר המלך להמן, מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי". בניגוד לעימות הקודם, נשמע המן למצוות המלך: "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".
ישנו צד שווה בין שני עימותים אלו. בכל אחד מהם מצווה אחד הצדדים במצוות מלך לעשות פעולת עבדות כלפי הצד השני. בפעם הראשונה חלה על מרדכי מצוות מלך - להשתחוות להמן, "כי כן צווה המלך". אין כל ספק כי ההשתחוויה היא מעשה עבדות ברור. בפעם השניה מצטווה המן על ידי המלך להרכיב את מרדכי על הסוס ולרוץ לפניו. אף מעשה זה הוא מעשה עבדות ברור, כדברי חז"ל )תוספתא פאה פ"ד(: "'די מחסורו אשר יחסר לו' - אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו".
ואולם הבדל יש בין שני המקרים. בפעם הראשונה עבר מרדכי על מצוות המלך ולא נכנע להמן, ואילו בפעם השניה נכנע המן מפני מרדכי וקיים את מצוות המלך. אמור מעתה, רצה מלכו של עולם להעמיד במבחן את שתי הדמויות המרכזיות במגילה וזימנן למבחן כפול. במבחן זה יתברר מי נכנע מפני מי, ומי ידחה מצוות מלך וימסור נפשו כדי לא להיכנע ליריבו. תוצאות מבחן זה יקבעו את תוצאות המאבק כולו. בפעם הראשונה דחה מרדכי מצוות מלך בשר ודם מפני מצוות מלכו של עולם. במסירות נפש דחה מרדכי מצוות מלך ולא נכנע להמן. עד כמה היה מעשה זה של מרדכי נועז, ניתן ללמוד מתגובת שאר עבדי המלך: "ויאמרו אליו, מדוע אתה עובר את מצוות המלך?" הם אינם תופסים כיצד יכול אדם לסכן את נפשו ולעבור על מצוות מלך. אין לומר כי מרדכי לא ידע את החומרה שבמעשהו, שכן גם לאחר איגרותיו של המן, מתמיד מרדכי בסירובו )ה, ט(: "וכראות המן את מרדכי בשער המלך לא קם ולא זע ממנו וימלא המן על מרדכי חמה". נמצא כי סירובו של מרדכי להיכנע להמן הוא דבר שבדווקא ולא דבר מקרי. מעימות זה יצא מרדכי כשידו על העליונה. אלא שעדיין יש להמן פתחון פה. יכול היה המן לטעון כי אילו ניתנה לו הזדמנות היה אף הוא דוחה מצוות מלך, ולא היה נכנע למרדכי. משום כך היה צורך בעימות נוסף, עימות בו יצטווה המן במצוות מלך להיכנע למרדכי. עימות זה בא לידי ביטוי במעשה הסוס, בו מצטווה המן לרוץ לפני מרדכי, מצטווה - ונכנע.
ראוי לשים לב כי להמן היה קשה שבעתיים לקיים את מצוות המלך מאשר למרדכי. להשתחוות להמן בשעה שהיה בשיא גדולתו ובשעה שכולם נהגו כך - לא היה בכך משום השפלה, ואף על פי כן, לא נכנע מרדכי ודחה מצוות המלך. ואולם אין לך השפלה גדולה יותר בשביל המן, מאשר לרוץ לפני מרדכי בשעה שהוא בשיא גדולתו, ובשעה שידוע כי מרדכי הוא אויבו האישי, ובגללו זומם המן להשמיד את כל עם מרדכי. עם כל זה חזקה על המן מצוות המלך ונכנע המן מפני מרדכי. מעשה זה מוכיח עד כמה חזקה על המן מצוות מלך, ומגלה למפרע כמה מסירות נפש נדרשה ממרדכי כדי לעבור עליה. בריצתו של המן לפני מרדכי, נשלמה ההתמודדות והושלם נצחונו של מרדכי. מרגע שהפיל עצמו המן לפני מרדכי במעשה הסוס מרצונו, שוב אין לו תקומה ועל כורחו ייפול עד תהום. הוא אשר אמרו לו חכמיו וזרש אשתו לאחר שהרכיב את מרדכי על הסוס "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו - לא תוכל לו כי נפול תיפול לפניו" )ו, יג(. ניבאו ואף לא ידעו מה ניבאו. "אם החלות לנפול לפניו" - מרצונך, "לא תוכל לו כי נפול תיפול לפניו" - על כורחך.
מעתה ברור מדוע משמש הסוס כנקודת מהפך במגילה וכתחילת נפילת המן. במעשה זה נופל המן מרצון - וסופו שיהא לנפילה מאונס.
עתה ברור גם חלקו של מאורע זה במגילה. אין מעשה זה אחד הגורמים שסייעו לנס, ואף אינו אחד הפרטים שהתהפכו בעקבות הנס. מעשה זה הוא הגורם שהביא לנס והוא הסיבה היחידה )יחד עם העימות הראשון( להתהוות הנס. אם נבוא לחפש לו מקבילה בחלקה הראשון של המגילה, נמצא אותה בעימות הראשון שבינו לבין מרדכי, בשעה שמרדכי נצטווה להשתחוות לו - ולא נכנע מפניו. ואולי אין זה מקרי שבשבעת הפסוקים המספרים על העימות הראשון בין המן לבין מרדכי )ג, א-ז( מופיעים שמם של מרדכי והמן שבע פעמים כל אחד.
***
דברים אלו שנתבארו עד כאן תואמים את דברי הגמרא )מגילה יב ע"א(: "שאלו תלמידיו את רשב"י, מפני מה נתחייבו 'שונאיהן של ישראל' שבאותו דור כליה? אמר להם: אמרו אתם, אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אמר להם: א"כ שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו, אמרו לו: אמור אתה, אמר להם מפני שהשתחוו לצלם" )רש"י - השתחוו לצלם בזמן נבוכדנאצר, עיין דניאל ג(.
נמצא לדעת רשב"י חטאם של ישראל היה השתחוויה לצלם, ואם כן בדין הוא שתקנתם תהא באי-השתחווית מרדכי לפני המן. לפי הפשט, מותר היה למרדכי - מצד הדין - להשתחוות להמן )עיין במדרש(, אך למרות זאת, נמנע מרדכי מלהיכנע להמן. יבוא מרדכי אשר לא השתחווה להמן אף בשעה שמותר היה לו הדבר, ויכפר על בני ישראל שהשתחוו לצלם בשעה שהיה אסור עליהם הדבר. אולם, כפי שאמרנו לעיל, מסירות נפש זו של מרדכי לא מקבלת את משמעותה המלאה אלא לאחר שהמן, בעימות השני, מכניע עצמו לפני מרדכי. במעשה זה מגלה לנו המן את תקפה של מצוות מלך, את גודל מסירות נפשו של מרדכי, ואת יתרונו הברור על המן.
ראוי לשים לב להבדל בין הראיה האנושית לראיה האלוקית. בראיה אנושית נראה סירובו של מרדכי להשתחוות להמן, כגורם הישיר לגזירת השמד על עם ישראל. ואולם בראיה אלוקית, מסירות נפשו של מרדכי היא דווקא הגורם הישיר להצלת עם ישראל. הוא שאומר הנביא )ישעיה נה, ט( "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם" )עיין מכתב מאליהו לרב דסלר חלק ב' בעניין פורים(.
***
לכשנבוא לדקדק בדברי הגמרא )מגילה י"ב ע"א( שהבאנו לעיל, נמצא כי לאנשי שושן היה גורם נוסף לגזירה, "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע", ואף רשב"י לא הביא הסבר אחר, אלא מפני שחטא זה הוא חטא של אנשי שושן בלבד ולא של כל עם ישראל. נמצא, בעוד שעם ישראל חטא חטא אחד, חטאה שושן בכפלים. מן הדין שאף תשובתם תהיה בכפלים. ואמנם, מלבד מסירות נפשו של מרדכי שבאה לתקן את חטא ההשתחוויה לצלם, מוצאים אנו במגילה תשובה נוספת של שושן בלבד. "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי, לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום" )ד, טו-טז(. הוי אומר, בעוד שמרדכי באי השתחוויתו להמן, מתקן את חטא ההשתחוויה לצלם של כל עם ישראל, מתקנים אנשי שושן על ידי הצום את חטא המשתה. יבוא צום שלשת ימים של היהודים הנמצאים בשושן ויכפר על חטא משתה שבעת ימים שנעשה לכל העם, הנמצאים בשושן. בצום זה מחזקים אנשי שושן את כוחה של אסתר הבאה במסירות נפש אל המלך אשר לא כדת, לבקש על עמה.
ואם חטאה שושן בכפלים, ושבה בכפלים, מן הדין שגם תתנחם בכפלים. הוא אשר אומרת אסתר למלך: "אם על המלך טוב יינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום" )ט, יג(. בעוד שהיהודים אשר בכל מדינות המלך נקהלו ועמוד על נפשם ונוח מאויביהם... ביום שלשה עשר לחודש אדר, הרי שהיהודים אשר בשושן נקהלו בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו. הבדל זה אף הונצח לדורות. "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב", ואילו היהודים המוקפים עושים )כדברי הגמרא( את יום חמשה עשר בו.
לכאורה נראה היה לומר, כי המוקפים צריכים היו לעשות שני ימי משתה, אחד כנגד הצלתם עם כל עם ישראל, אחד כנגד הצלתם הפרטית. ואמנם, הווה אמינה כזו מועלית בגמרא )מגילה ב ע"ב(: "ואימא פרזים בארביסר, מוקפים בארביסר ובחמיסר"? אלא שלהלכה לא נקבע כן ונראה שזה הסבר ההלכה: הנחמה בכפלים לה זכתה שושן לא היתה בשני ימי משתה כי אם בשני ימי נקמה. שהרי זה היה הנס "ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם - ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", בנחמה זו אמנם היתה שושן כפולה משאר הערים. ואולם לדורות לא הונצחו ימי הנקמה וההרג אלא יום המנוחה והמשתה שבא בעקבותיו, ובזה שווה שושן לשאר הערים, כולם נחו למחרת ההרג למשך יום אחד. משום כך אין הבדל בין שושן לשאר הערים מתבטא, לדורות, במספר ימי המשתה כי אם בתאריך, פרזים בי"ד מוקפים בט"ו.
***
הקורא את המגילה למפרע לא יצא )מגילה יז ע"א(.
פרוש: שסובר כי אז היה הנס, ולא עתה, "לא יצא".
דברי שלום