וכל המרבה הרי זה משובח
דיון במגילת אסתר
מחבר: אביגדור שנאן
מתוך: עמודים מג, צ, אדר ב' תשנ"ה
תוכן המאמר:
אין ספק שהנוהג לקרוא את המגילה בפורים כבר היה מנהג ותיקין בימי התנאים. העיסוק במגילת אסתר הביא לעריכת ארבעה קבצים שונים של מדרשים המוקדשים רק לה. חלק ניכר מהם כמעט ואינו מוכר לציבור הרחב. מעט מן השפע הגנוז במדרשים אלה.
עיסוקם של חכמינו זכרם לברכה בחמש המגילות רב היה, והוא התמקד מדרך הטבע בעיקר בהזדמנויות שבהן הן נקראות בבית הכנסת, נלמדו בבית הספר או נדונו בבית המדרש. וגם אם טרם ידענו מאימתי בדיוק נתקבל המנהג לקרוא את מגילת שיר השירים בפסח, את רות בשבועות, את קהלת בסוכות ואת איכה בתשעה באב, אין ספק שהנוהג לקרוא את מגילת אסתר בפורים כבר היה מנהג ותיקין בימי התנאים, ותבוא מסכת מגילה שבמשנה ותוכיח.
העיסוק במגילת אסתר - בסמוך לפורים ובהקשרים מגוונים אחרים בעולמם של חכמים - הביא לעריכת ארבעה קבצים שונים של מדרשים המוקדשים למגילה זו, ואין לך מגילה אחרת שזכתה למספר כזה של חיבורים המתמקדים ישירות ובאופן בלעדי בה ורק בה. כנגד ארבעה מדרשים הדברים אמורים, ואלה הם: "מדרש אסתר רבה" (המוכר מתוך האוסף הנפוץ של מדרש רבה); "מדרש אבא גוריון" (שפורסם בידי ש' בובר בשנת תרמ"ז והוא קרוי כך על שם פתיחתו); "מדרש פנים אחרים" (מהדורת ש' בובר, תרמ"ז, ולמדרש זה שני נוסחים שונים); ו"אגדת אסתר" (מהדורת ש' בובר, תרנ"ט). במדרשים אלו אספו העורכים השונים חומר רב ומגוון, ותמיד על סדרם של פסוקי המגילה.
מן השפע הגנוז בארבעה מדרשים אלה - שחלק מהם כמעט ואינו מוכר לציבור הרחב, אף שכולנו חכמים וכולנו נבונים וכולנו יודעים את המגילה - נטעים את הקורא בשלושה עניינים:
בין יהודים לנכרים
מעצם טבעה מזמינה מגילת אסתר עיסוק בסוגיית היחסים שבין עם ישראל לבין העמים שבקרבם ישב. והנה מעניין, שבצד ביטוי לתחושותיה של אומה הנרדפת על ידי שונאיה, בתקופת חיבור המגילה כבימי חז"ל, נותנים מדרשי המגילה פתחון פה גם לשונאי ישראל ולנאומים מלאי שטנה, שנלקחו, כפי שמלמדים אותנו ההיסטוריונים, מאוצרם הבלתי נדלה של שונאי ישראל הקדומים. כך, למשל, אומר המן למלך אחשוורוש על פי "מדרש אבא גוריון" (בתרגום חופשי מן הארמית לעברית):
"ויאמר המן למלך אחשוורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם" (אסתר ג, ח). כשאנו רוצים לקנות מהם, מייד הם סוגרים עלינו את השווקים ושוחקים עלינו ומכניסין הפקד [היינו: הפסד] בממוננו: פעם בשבעה ימים - שבת, לשלושים יום - ראש חודש, בניסן - פסח, בסיוון - עצרת, ויש להם חודש שמפסידים בו את ממונו של העולם: ראש השנה ויום כיפור וחג הסוכות שמונה ימים, כל היום אוכלין ושותין עד רוויה ויוצאים ויושבים ומבזים את המלך.
והרי לך דימוי סטריאוטיפי של היהודי אשר אנטישמים של כל הדורות היו מאמצים אל חיקם בשתי ידיים ובשמחה: עם של סוחרים שכל מטרתו לעשוק את הזקוקים לחסדיהם, דבר שהם עושים אותו בטיעונים דתיים לכאורה, כמילוי מצווה בעלמא. ועוד מספר כאן המן כי ימי חגיהם של עם ישראל מוקדשים לאכילה ולשתייה בלתי מבוקרות ולביזוי המלכות. גם טענות אלו שבות ומבצבצות בכתביהם של "אוהבי ישראל" לדורותיהם.
בהקשר אחר באותו מדרש מספר המן לאחשוורוש את תולדות עם ישראל ואת קשריהם עם אומות העולם, וגם הפעם בארסיות בוטה:
עם אחד יש בינינו ובזוי מכל העמים, מכשול בכל זמן, ודומים כמשוגעים וחפצים ברעתנו ורוחם גסה וקללת המלך שרויה בפיהם... ואומרים [בתפילתם] "לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים" (תהלים קמט, ז) וכופרים בטובה. מה עשו לפרעה העני [כלומר: המסכן!] כשירדו למצרים קיבלן בסבר פנים יפות... וזן אותן בשני רעבון והאכילן מכל הטובה... ובאו עליו בעלילה עד שאמרו לו "לזבוח לאלקינו אנחנו הולכים ולבסוף ג' ימים אנחנו חוזרין. רצונך להשאילנו כלי כסף וכלי זהב ובגדים ומרגליות ונלך"? והשאילום... וניצלו אותם הלכו ונתעכבו ולא חזרו.
והולך המן ומספר באריכות על יחסי ישראל עם עמלק וסיחון, מדין וסיסרא - כולם "נפשות טובות" שבני ישראל איבדום והרסו את ארצותיהם כמעט על לא עוול בכפם. משמע, מדובר בעם של כפויי טובה, בעל מידות מגונות, אשר חיסולו מעל פני האדמה ישרת את טובת האנושות.
כך נעשתה מגילת אסתר, המספרת על שונא ישראל חד פעמי מן העבר, לבסיס שעליו ארגו הדורות הבאים את סיפוריהם שלהם על שונאיהם המתחדשים בכל דור. שהרי "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו".
בין עם לאלוקיו
מן המפורסמות הוא שאין שם ה' נזכר במגילה, והוא נרמז, וגם בזה יש מפקפקים, רק בפסוק "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (אסתר ד, יד). המדרשים שבהם עסקינן חשו בחסרון זה ומצאו דרך מעניינת להשלימו על ידי קביעת הכלל: "כל מקום שנאמר במגילת אסתר 'המלך אחשוורוש' - באחשוורוש הכתוב מדבר, וכל מקום שנאמר 'המלך' בסתם - במלך מלכי המלכים הכתוב מדבר" ("אבא גוריון"). בדיקת המדרשים מלמדת כי כלל זה לא נשתמר תמיד, אבל הוא מעין קו המנחה את הדרשנים בדרשותיהם לפסוקים שמופיעה בהם התיבה "מלך". יותר נכון היה לומר, כי כמעט כל תיבת "המלך" (בין אם יש אחריה "אחשוורוש" בין אם לא) יכולה להתפרש בשני מישורים גם יחד: המישור הארצי - מלך פרס, והמישור השמימי - אלוקי ישראל, מלך מלכי המלכים.
והרי דוגמה:
"ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך" (ג, יא) - השיבה רוח הקודש ואמרה לו: "הכסף נתון לך", העץ נתון לך, דחושבניה דדין כחושבניה דדין [=חשבונו של זה כחשבונו של זה, שכן תיבת "כסף" ותיבת "עץ" זהות בערכן המספרי: 160].
רוצה לומר: במישור הארצי נותן המלך הפרסי להמן את הכסף; במישור העל ארצי מודיע האלוקים, באמצעות רוח הקודש, להמן - כי כבר בשלב זה נחרץ גורלו להיתלות על העץ. ובדומה מסבירים המדרשים את "וחמת המלך שכחה" (ז, י) כמדבר בזעמו של אלוקי ישראל, ואת "הנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלוך תחת ושתי" (ב, ד) כמדבר באסתר שהייתה נושאת חן מלפני הקב"ה, וכמוהו עוד ועוד. סיפור המגילה מתרחש בו-זמנית במישורים שונים ולכל אירוע יש סיבתיות כפולה, ארצית-גלויה ושמימית-נסתרת.
באופן זה נעשית המגילה ליצירה דתית של ממש אשר האלוקים מופיע בה בכל פינה ובכל זמן.
בין הומור לכובד ראש
היש הומור במדרשים למגילת אסתר? האם ניתן לצרף למגילה העוסקת, כפי שראינו עד כה, בשנאת ישראל מכאן ובהתערבות האלוקים בהיסטוריה מכאן, גם ממד הומוריסטי? דומה שרק רסיסי הומור באים במדרשי המגילה, כנראה לא יותר מאשר בכלל ספרות חז"ל, ואפשר שהדרשה שהובאה לעיל בעניין הכסף והעץ שייכת לכאן. והנה קטע מ"מדרש אסתר רבה":
מאיזה עצים היה אותו העץ [שעליו נתלה המן?] אמרו חכמים: בשעה שבא להכינו קרא הקב"ה לכל עצי בראשית - מי ייתן עצמו וייתלה רשע זה עליו? תאנה אמרה: אני אתן את עצי?! שממני מביאין ישראל ביכורים ולא עוד אלא שנמשלו ישראל כבכורה הלא הוא דכתיב "כבכורה בתאנה בראשיתה" (הושע ט, י)... אתרוג אמר: אני אתן את עצמי? שממני נוטלין ישראל למצווה...
ובאים עצים רבים - התפוח, הגפן, הרימון, ההדס ואחרים כמותם - ומסרבים בזה אחר זה שייתלה המן עליהם, כל אחד וטעמו שלו. עד שמגיע, במשל יותם המפורסם, הקוץ לפני הקב"ה ואמר: "ריבונו של עולם... אתן את עצמי... וייתלה טמא זה עלי, שאני נקרא שמי קוץ, והוא קוץ מכאיב, ונאה שייתלה קוץ על קוץ". וקוץ זה, יודע המדרש לספר, יועד לתפקידו כבר "מששת ימי בראשית", שנאמר בסיפור גן עדן "המן העץ אשר ציותיך לבלתי אכול ממנו אכלת" (בראשית ג, יא); אל תקרי "המן" אלא "המן"!
דומה כי גם קורא מודרני יחוש בבידוח הדעת שבטקסט זה שיש בו לא רק ויכוח בדיוני ומשעשע בין העצים אלא גם מדרש קיצוני המוצא את המן הרשע כבר בדברי האלוקים אל אדם הראשון.
לא הבאנו כאן אלא על קצה המזלג מן החוויה המזומנת לקוראים במדרשים על מגילת אסתר, שסוגיות כבדות משקל כגון יחסי ישראל ואומות העולם או שאלת מקומו של האלוקים בתולדות האנושות משתרגות בהם בשאלות הלכתיות של ממש, כגון השתתפותם של יהודים בסעודת אחשוורוש או הבעיה המתעוררת מנשואי אסתר למלך נכרי ובסוגיות אחרות, חלקן מבודחות, כגון שאלת הזיקה שבין פורים לפסח.
ודוק: פורים בי"ד באדר וערב פסח בי"ד בניסן; בפורים שותים "עד דלא ידע" ובפסח מצווה לשתות; עמלק הוא אויבו המובהק של עם ישראל עם יציאת מצרים ועמלק הריהו גם אבי אבותיו של המן. ובכלל, קשרים רבים ניתן לראות בין סיפור עליית יוסף לגדולה בארמון פרעה לסיפור מרדכי בבית אחשוורוש, כאמור ב"מדרש אסתר רבה":
ביוסף נאמר "ויהי כדברה אל יוסף יום יום" (בראשית לט, י) וכאן "ויהי באמרם אליו יום יום" (אסתר ג, ד)... ביוסף כתיב "ויסר פרעה את טבעתו" (בראשית מא, מב) ובמרדכי כתיב "ויסר המלך את טבעתו" (אסתר ג, י)... "וירכב אותו במרכבת המשנה" (בראשית מא, מג) וכאן כתיב "וירכיבהו על הסוס ברחוב העיר" (אסתר ו, ט).
קשרים (מקריים?!) אלו שבין פסח לפורים עומדים גם ביסוד ה"הגדה לליל שיכורים" - פארודיה על הגדה של פסח שעניינה בפורים דווקא - שהופיעה בוורשה בשנת 1910. כל קטעי ההגדה שוכתבו כאן ברוח פורים והיין, על דרך "ושאינו יודע לשתות, את פתח לו את הפה, שנאמר 'הרחב פיך ואמלאהו'"; או "אכלן הוא, בלען הוא, גרגרן הוא, ימלא כרסו בקרוב". בהמשך לאמור באותה פארודיה - "עשרת בני המן / תשעה ימי החג / שמונה ימי חנוכה / שבעה ימי משתה / שישה קני מנורה" - נוסיף ונאמר כי "חמש מגילות / ארבעה מדרשים למגילת אסתר / שלושה נושאים נדונו לעיל" ופיוט זה ימשיך כל אחד כרצונו, ובלבד שיקיים "וכל המרבה לספר במדרשים למגילת אסתר הרי זה משובח".