מגילת קהלת

 השם קהלת מופיע בתנ"ך רק במגילת קהלת. בתחילת הספר בפרק א: (א) דִּבְרֵי  קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם: (ב) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל:   ובהמשך: (יב) אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם: בפרק ז (כז) רְאֵה זֶה מָצָאתִי אָמְרָה קֹהֶלֶת אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן: בפרק יב (ח) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל: (ט) וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה: (י) בִּקֵּשׁ  קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת:

 

מכיוון שאנו מוצאים את הצורה עם הא היידוע: אָמַר הַקּוֹהֶלֶת ברור שלא מדובר בשם פרטי שהרי שם פרטי אינו מקבל יידוע. העובדה שהמילה נזכרת גם כנקבה: אָמְרָה קֹהֶלֶת מחזקת את הקביעה הזאת. ראב"ע בפירושו לפסוק ג בפרק ז', פירוש שבו הוא מציג את בעיית הסתירות בספר, מצטט פירוש של אחד מן המפרשים: והוצרך אחד מן המפרשים לפרש מלת קהלת כמו קהלת יעקב ואמר כי תלמידיו חברו הספר וכל אחד אמר כפי מחשבתו, כלומר קהלת הוא מעין אסופת דברים. ראב"ע דוחה את הפירוש מכל וכל. שהרי נכתב: (ט) וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה:

הרי שמדובר כאן באדם אחד. ראיה גמורה הוא מוצא בפסוקים שבהם מתאר קהלת את עצמו: (יב) אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם: (ד) הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים: (ה) עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי: (ו) עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים: (ז) קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם: (ח) כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת: (ט) וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי: ואם כן מדובר בכינוי של אדם אחד.

 

מלשון הכתוב: קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם: לא ברור האם קהלת הוא המלך או קהלת בן דוד שהוא דוד היה מלך בירושלים. אך הקביעה אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם מוכיחה שקהלת הוא המלך. מבניו של דוד לא מצאנו מלך בירושלים אלא שלמה.

על שלמה מסופר בספר מלכים א פרק ה: "(ו) וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָֹר אֶלֶף פָּרָשִׁים: (ז) וְכִלְכְּלוּ הַנִּצָּבִים הָאֵלֶּה אֶת שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל הַקָּרֵב אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִישׁ חָדְשׁוֹ לֹא יְעַדְּרוּ דָּבָר: (ח) וְהַשְֹּעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ יָבִאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ: (ט) וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם: (י) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם: (יא) וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב: (יד) וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ:

מדוע אם כן מכונה שלמה קהלת?

 רש"י מבאר: "קהלת - על שם שקיהל חכמות הרבה וכן במקום אחר קוראו אגור בן יקא שאגר כל החכמה והקיאה כוונתו לפסוק מספר משלי, שהם משליו של שלמה כפי שמפורש בתחילת הספר: "מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה".

בקהלת רבה פרשה א נדרש: למה נקרא שמו קהלת שהיו דבריו נאמרין בהקהל, על שם שאמר (מלכים א' ח') אז יקהל שלמה, ר' אחא בשם ר' הונא משמר נכנס משמר יוצא, לשמוע חכמת שלמה, והוא שמלכת שבא אמרה לו אשרי אנשיך ואשרי עבדיך אלה, וכתיב (שם /מלכים א'/ ד') ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה, שלש שמות נקרא לו, ידידיה, קהלת, שלמה...

ראב"ע מבאר: ונקרא כן על לשון החכמה שנקהלה בו. 

בפירוש המיוחס לרשב"ם אנו מוצאים: "שלמה נקרא קהלת על שם שקהל חכמות מכל בני קדם ונתחכם מכל האדם. 

כל הפרושים מכירים בכך שקהלת הוא שלמה ושהשרש הוא קהל.

בשיר השירים רבה פרשה א תני רבי חייא רבה רק לעת זקנת שלמה שרתה עליו רוה"ק ואמר ג' ספרים משלי וקהלת ושיר השירים, ר' יונתן אמר שה"ש כתב תחלה ואח"כ משלי ואח"כ קהלת ומייתי לה ר' יונתן מדרך ארץ כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים, ר' ינאי חמוי דר' אמי אמר הכל מודים שקהלת בסוף אמרה.

 

 

בקהלת רבה פרשה יא נדרש:

שמח בחור בילדותך, אמר ר' שמואל בר ר' יצחק בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שמצאו בו דברים שהן מטין לצד מינות, אמרו זה חכמתו של שלמה שאמר שמח בחור בילדותך, משה אמר (במדבר ט"ו) ולא תתורו אחרי לבבכם, שלמה אמר והלך בדרכי לבך הותרה הרצועה, לית דין ולית דיין? כשאמר כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט אמרו יפה אמר שלמה.

 

בתלמוד הבבלי מסכת שבת דף ל ע"ב אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו - מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה... ומאי דבריו סותרין זה את זה? כתיב: טוב כעס משחוק (קהלת ז) וכתיב: לשחוק אמרתי מהולל. (קהלת ב). כתיב: ושבחתי אני את השמחה (קהלת ח) וכתיב: ולשמחה מה זה עשה. (קהלת ב)

 

בפירושו לפסוק ג בפרק ז " טוֹב כַּעַס מִשְֹּחוֹק כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב": אומר ראב"ע : "ועיקר הצורך הוא שייראו בדברי שלמה בספר הזה דברים קשים, מהם שיאמר במקומות רבים דבר ויאמר הפך הדבר. ובעבור זה אמרו חכמי ישראל ז"ל: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, וכאן מונה ראב"ע תשע סתירות והוא מוסיף: והמחפש היטב ימצא עוד כאלה בספר הזה, וידוע כי הקל שבחכמים לא יחבר ספר ויסתיר דבריו בספרו. בהמשך הסוגיא מנסה התלמוד ליישב חלק מן הסתירות. לא קשיא טוב כעס משחוק - טוב כעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה, משחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא על הרשעים בעולם הזה. ולשחוק אמרתי מהולל - זה שחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא. ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה - זו שמחה שאינה של מצוה". 

 

ניסיונות יישוב הסתירות של התלמוד ושל מרבית המפרשים בעקבותיו הן מקומיות. ניסיון יישוב לכל סתירה לחוד. הדרך ליישוב היא הדרך הרגילה בתלמוד ליישב סתירות. מדובר בשני מקרים שונים, פסוק אחד מדבר על המצב הרגיל, השכיח ופסוק שני מדבר על הנדיר, יוצא הדופן. פסוק אחד הוא דעת אדם אחר ופסוק שני היא דעת שלמה החולק עליו. וממילא אין סתירה לפנינו אלא מחלוקת.

 

מבלי לפגוע בכל אחת מדרכי היישוב האלה יש המציעים דרך יישוב כוללת לסתירות כביכול שבספר קהלת. הדברים באים בעקבות פירושו של ראב"ע לפסוקים הראשונים של פרק ב': "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה: תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם: " אמרתי - ידבר עם נפשו... אנסכה - יש אומרים כי הוא מן נסה והכ"ף לדמות הנוכח כענין אנסה אותך כמו אחוך שמע לי, אכנך ולא ידעתני". קהלת אומר לליבו, אומר לעצמו אנסה אותך. אנסה אותך בדרכים שונות. בכל פעם מדברת מגרונו של קהלת דמות אחרת, דמות ההולכת בדרך מסוימת. הלכי הרוח השונים בנפשו של קהלת נראים לנו במבט שטחי כסתירות. דמות הסכל מדברת אחרת מאשר החכם המנסה להתחקות אחר סוד החיים. אחרת מדבר רודף הממון אוהב הכסף, ובאופן שונה מתבטא אוהב השמחה והחיים. מטרת הניסיון שמנסה שלמה את לבו היא לעזור לבני האדם לבחור בדרך הנכונה בחיים. "עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם:"

 

בשיחתנו הקודמת הזכרנו את פירושו של ראב"ע לתחילת פרק ב': "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה: תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם: " אמרתי - ידבר עם נפשו... אנסכה - יש אומרים כי הוא מן נסה והכ"ף לדמות הנוכח כענין אנסה אותך... מטרת הנסיון שמנסה שלמה את לבו היא לעזור לבני האדם לבחור בדרך הנכונה בחיים. "עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם:" האדם המהלך בעולם מהלך כבתוך מבוך. הוא עלול ללכת בדרך ולגלות בסופה, בסיום חייו, שטעה לכל האורך. קהלת מבקש לסייע לנו לבחור בדרך הנכונה. הוא מנסה לסמן את הדרכים המובילות ללא כלום. הדרך הראשונה שהוא בוחן היא דרך החכמה: "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם ... סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חָכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן וְלָדַעַת רֶשַׁע כֶּסֶל וְהַסִּכְלוּת הוֹלֵלוֹת: קהלת מבחין בין חכמה מעשית, זו המסייעת לאדם להשיג את צרכיו בחיים. חכמה המחייה את בעליה. אדם אשר לו חכמה כזו יש לו יתרון על פני חסר החכמה: "טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ: כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ: הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר: וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ: הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ ... טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד: כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ: טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הרבה. מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא: יחד עם זאת גורלו של החכם אינו שונה מגורלם של יתר בני האדם: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם: וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל: כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל": ...שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם":

 

כנגד החכמה המעשית מעמיד קהלת את החכמה עיונית, זו המנסה לפענח את סוד החיים ולחשוף את תעלומות היקום. "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ: ... דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלִָם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת: וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת יָדַעְתִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ. החכמה מן הסוג הזה מתסכלת. ככל שאדם מתקדם בה הוא מגלה כמה רב חסרון ידיעתו: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב: כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי: רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ: דרך החכמה אינה ניתנת להשגה. כיוון שהחכמה היא אין סופית. אדם אינו יכול להגיע בחייו הסופיים אל האין סופי: "כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְלִרְאוֹת אֶת הָעִנְיָן אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ כִּי גַם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֵׁנָה בְּעֵינָיו אֵינֶנּוּ רֹאֶה: וְרָאִיתִי אֶת כָּל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי לֹא יוּכַל הָאָדָם לִמְצוֹא אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ בְּשֶׁל אֲשֶׁר יַעֲמֹל הָאָדָם לְבַקֵּשׁ וְלֹא יִמְצָא וְגַם אִם יֹאמַר הֶחָכָם לָדַעַת לֹא יוּכַל לִמְצֹא: מדוע אם כן מתעסקים בני האדם בחכמה מסוג זה? על כך משיב קהלת, הקב"ה נטע בבני האדם את יצר הסקרנות, את הרצון לחשוף נסתרות להבין את שאינו מובן: מַה יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל: רָאִיתִי אֶת הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ: אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף: העולם כתוב חסר. העלם. במדרש תנחומא פרשת קדושים סימן ח נדרש: ... שלא יאמר אדם אני זקן כמה שנים אני חי מה אני עומד מתיגע לאחרים למחר אני מת, אמר שלמה: את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם העלם כתיב חסר וא"ו מהו כן אילולי שהקב"ה העלים מלבו של אדם את המיתה לא היה אדם בונה ולא נוטע שהיה אומר למחר אני מת למה אני עומד ומתיגע לאחרים לפיכך העלים הקב"ה מלבות של בני אדם את יום המיתה שיהא אדם בונה זכה יהיה לו לא זכה לאחרים... רש"י בפירושו לפסוק מביא את המדרש ומבאר: גם את העולם נתן בלבם וגו' - גם את חכמת העולם אשר נתן בלב הבריות לא נתן הכל בלב כל אחד ואחד אלא זה קצת וזה קצת כדי שלא ימצא האדם את כל מעשה הקב"ה לדעת אותו ולא ידע את עת פקודתו ובמה יכשל כדי שיתן לב לשוב שידאג ויאמר היום או מחר אמות ולכך כתוב כאן העלם חסר לשון העלמה שאם ידע האדם יום מיתתו קרוב' לא יבנה בית ולא יטע כרם לכך הוא אומר שהכל יפה עשה בעתו זה שיש עת למיתה דבר יפה הוא שסומך האדם לומר שמא עדיין עת מיתתי רחוק ובונה בית ונוטע כרם וזו יפה שנעלם מן הבריות:

 

דרך החכמה אליבא דקהלת היא דרך בלתי ניתנת להשגה, מייגעת ומתסכלת.

 

אחת הדרכים שקהלת מנסה לבחון, בחפשו לבני האדם את הדרך המתאימה, היא דרך העמל.

 

קהלת מרבה להשתמש בתיבה עמל במשמעות של רכוש, עושר. בדומה לפירושה בפסוק בתהילים פרק ק"ה: (מד) "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ": וכפי שמפרש רשב"ם בעמלו - ממונו אשר טרח בו.

 

אדם מעמיד לעצמו משימה בחייו לצבור הון להרבות רכוש. דרך זו, סבור קהלת, היא חסרת ערך:

הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי: עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים: קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם: כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת: וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי: וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי: וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:

 

הרכוש שאדם צובר יעבור בסופו של דבר לאחר. הטרחה שטרחת כל חייך הייתה לשוא: וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם זֶה הָבֶל: וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי עַל כָּל הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה:

הקב"ה נוטע בלבו של אדם לצבור רכוש כדי שיוכל להעבירו למי שטוב לפניו:

"כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ":

יֵשׁ רָעָה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְרַבָּה הִיא עַל הָאָדָם: אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּי אִישׁ נָכְרִי יֹאכְלֶנּוּ זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא:

יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ: וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה: כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָֹּא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ: וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ:

 

הצובר הון ורכוש חי כל חייו בחשש שמא יאבד ממונו: 

"כִּי מֶה הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא: יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ: וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה: כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָֹּא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ: וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ: גַּם כָּל יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל וְכָעַס הַרְבֵּה וְחָלְיוֹ וָקָצֶף:

 

 גם דרך העמל מתסכלת שהרי אין אדם משיג את כל מה שהוא מבקש לעצמו. הרכוש הוא אין סופי ואדם לעולם לא ישיג את מבוקשו. בקהלת רבה פרשה א אומר ר' איבו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו אלא אם יש לו מאה רוצה לעשות אותם מאתים, ואם יש לו מאתים רוצה לעשותם ארבעה מאות... כדברי קהלת: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם זֶה הָבֶל:" כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא:

 

 גם דרך העמל אינה הדרך שעליה מבקש קהלת להכריז כדרך טובה לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם: היא אין סופית גורמת לסבל ולדאגה, ובסופו של דבר אין לאדם כל הבטחה שיוכל ליהנות ממנה.

 

במסגרת בחינותיו למציאת הדרך: עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם: מנסה קהלת לבחון את דרך השמחה. תחילה הוא בוחן את דרך השמחה החומרית: הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי: עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים: קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם: כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת: וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי: וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי:

מסקנה ראשונה מביא קהלת בתחילת פרק ב': אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה: שמחה הבאה בעקבות שתיית היין, היא אחותו של השחוק, שעשועי הליצנים, שמחה כזו של הוללות מגנה קהלת ומשייך אותה אל הסכלות. ואולם אפשר לבאר כי פירוש הכתוב שונה. קהלת משבח את השמחה אך לדעתו היא קצרה ולא נמשכת זמן רב. כמה זמן נמשכת שמחה זו? וכך מבאר רש"י את הכתוב: "ולשמחה מה זו - טובה עושה הרי סופה תוגה": 

בקהלת רבה פרשה ב נדרש הכתוב: "לשחוק אמרתי מהולל מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב, אלישבע בת עמינדב ראתה ד' שמחות ביום אחד, משה יבמה מלך, נחשון אחיה נשיא ראש כל הנשיאים, אהרן בעלה כהן מלובש אבני אפוד, שני בניה סגני כהונה, וכיון שנכנסו להקטיר שלא ברשות נשרפו ונהפכה שמחתה לאבל הוי אומר ולשמחה מה זו עושה שנאמר (ויקרא ט"ז) אחרי מות שני בני אהרן וגו'".

 

ד"א לשחוק אמרתי מהולל מעשה היה באחד מגדולי בבל שנשא בנו אשה ברביעי עשה סעודה לחכמים אמר לבנו עלה לעלייה והבא לנו יין טוב מחבית פלוני, עלה להביא יין ישן מן העליה הכישו נחש ומת, המתין לירד ולא ירד אמר אעלה ואראה מה טיבו שבני מתעכב, עלה ומצאו שהכישו נחש ומת מושלך בין החביות המתין אותו חסיד עד שאכלו ושתו האורחין כל סעודתן וגמרו לברך אמר להם רבותי לא לברך ברכת חתנים לבית אותו האיש באתם לברך בנו עכשיו אמרו עליו ברכת אבלים על בנו, לא להכניסו לחופה באתם הכניסוהו לקבר, עאל ר' זכאי ואפטר עליה לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה.

 

 קהלת משבח את שמחת החיים הנובעת מהתבוננות במה שהשיג אדם בחייו. רצוי שישמח אדם בחייו: "וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו": אך גם אם ירצה אדם לבחור בדרך הזאת ולשמוח כל ימי חייו, הדבר אינו נתון לבחירתו: הקב"ה הוא המחלק לבני האדם את מנות השמחה שלהם: "אֵין טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא: כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי: כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּ"כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּח".

 

יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו: וְגַם כָּל הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא:

גם כל ימיו בחשך יאכל וכעס הרבה וחליו וקצף: הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמל תחת השמש מספר ימי חיו חייו אשר נתן לו האלהים כי הוא חלקו:

גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עשר ונכסים והשליטו לאכל ממנו ולשאת את חלקו ולשמח בעמלו זה מתת אלהים היא: כי לא הרבה יזכר את ימי חייו כי האלהים מענה בשמחת לבו:

 

מי שזוכה לשמוח צריך תמיד לזכור כי השמחה חולפת, כי האדם הוא בר חלוף, ועליו להישמר שלא תהפך שמחתו להוללות.

 

שלושים ושש פעמים נזכרת במגילת קהלת התיבה: הֶבֶל. המגילה פותחת בה: דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל: ולקראת סיום נאמר: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל:

 

בדרך כלל הבל הם אדים העולים ממים רותחים. הצירוף 'הבל פה' מכוון לאוויר היוצא מהפה בשעת נשימה, אד חם העולה מן הפה. וכך מנבא ישעיהו: ספר ישעיה בפרק נ"ז: וְאֶת כֻּלָּם יִשָֹּא רוּחַ יִקַּח הָבֶל . הדימוי הוא לדבר חולף, שקר וכזב, משהו חסר משמעות וממשות עניין ריק מתוכן. על משמעיות אלה אנו יכולים לעמוד מן התקבולות הבאות: אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה / יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר: (תהילים פרק קמ"ד ד) אַךְ הֶבֶל בְּנֵי אָדָם / כָּזָב בְּנֵי אִישׁ (תהילים פרק ס"ב י) כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן / וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר / וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ / הֶבֶל יְנַחֵמוּן... (זכריה פרק י' ב).

 

 אל המילה הבל מוסיף קהלת פעמים אחדות את המילים רעות רוח. פרק א' יד רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ :

פרק ב' יא וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:

פרק ב'  יז וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ:

פרק ב' כו כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוח.

פרק ד' ד-ו וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ: הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ: טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ : 

פרק ד ד-ו וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ: הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ: טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ:

פרק ו' ט טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.

 

אצטט כאן מתוך דבריו של ד"ר יוסף קרליבך הי"ד על פי תרגומה של מרים גיליס לבית קרליבך:

 

האמנם אומר ספר זה כולו ויתור, כניעה ויאוש - בפסקו את פסק דינו הנורא: "הכל הבל ורעות רוח? האם ספר קהלת הוא באמת ספר הפסימיזם, ספר המטיל ספק בכל ערכי אנוש? ישנם שני סוגי פסימיזם: מחד גיסא הפסימיזם של ההרס העצמי, ומאידך גיסא הפסימיזם של השחרור העצמי. אחד הממרר לנו כל רגע קט של אושר, ואחד המעניק לנו עצמאות, הופך אותנו בלתי-תלויים במכת הגורל והאסון, והוא מקהה את חודה של האכזבה, ותהיה גדולה כפי שתהיה. ספר קהלת שייך לסוג השני, והוא בא ללמדך: אל תדמה בנפשך שהנך קרבנה המיוחד של יד הגורל. אל תחשיב את ייסוריך יתר על המידה, כי מכות גורל הן חלק בלתי נפרד מההוויה האנושית. ... קהלת הוא ספרה של שמחת חיים עמומה, שמחה היודעת על הטרגדיה שבהוויה. הוא ספר הענווה - ענות האדם שאינו מתהלל ואינו מתגאה. ספר זה בא ללמדך: אל ישיאוך הון ונכסים, כבוד ותהילה, הצלחה ועוצמה. אל תזהה את חייך עם ערכים שבחומר. תורת החיים היא מעבר לחיים: בה' ובמצוותיו.

 

ועל כן קהלת איננו ספר של האופטימיזם המסולף, הוא אינו סם חיים אשר בעקבותיו בא הלם היקיצה. הוא אינו ספר של הטעייה והשכחה עצמית - אבל הוא ספרו של חכם אשר עיניו בראשו, ואשר מקבל את בשורת האושר מתוך רגשי תודה, כשי מאת הגורל. הוא נושא את סבלו בשוויון נפש, כי הוא יודע: ייסורים אינם מנת חלקו הבלעדית. ... ואז מופיע המוות - מורה הדרך הדגול של החיים - ורק הוא ילמדך ערכים נצחיים, ואיזו היא הרוח שתמלא (אל נכונה) את נפשותינו עלי אדמות. והוא מעניק לנו את הסבלנות העצומה, ואת כובד הראש ההולם את רגשות חיינו, והוא יורה אותנו את הענווה והבינה לשמוע את מצוות ה' ולציית לחוקותיו. דווקא המוות יראה לנו, מה יקר הוא ערכו של כל רגע קט לעשייה הטובה "עשה היום - כי זה הנכון". נצל את השעה - כי היא אינה חוזרת עוד. מלא שעה עכשווית זו אושר - לפני שתחלוף מבלי לשוב, לפני שפגעי הזקנה והמוות יקפצו עליך לעצורך מלפעול. רצינות המוות מעניקה לנפש תנופה, והיא מתרוממת ומתנשאת מעל כל הספקות של ההוויה האנושית ומתעלה לדרך ה' ולמצוותיו.