פרק ב
א. אמרתי אני בלבי - וכשלבי אומר לי: מאחר שסופך שתעזוב לאחרים חילך, לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב מעמל שעמלת, והנה גם הוא הבל.
ב. שהרי לשחוק אמרתי מהולל - שהרי שמחה של משתה אחריתה תוגה, "מהולל" - אף הוא לשון סכלות, כמו (שמ"א כא-יד) ויתהולל בידם
ג. תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי למשוך במשתה היין את בשרי, ולבי נוהג בחכמה -ולאחוז בסכלות - אחזתי בשתיהם בחכמה ובסכלות.
עד אשר אראה אי זה טוב וגומר, פתרונו: לבי אמר לי: רצונך לידע מה הפרש בין חכמה לסכלות, אחוז בשתיהם, ותראה מה יקרך כשתאחוז בחכמה ומה יקרך כשתאחוז בסכלות, וכן עשיתי, הנהגתי ואחזתי ביישובו של עולם, כמו שמפרש והולך.
ד. בניתי לי בתים וכו'.
ה. עשיתי לי גנות ופרדסים - "גנות": גני ירק, ו"פרדסים": אילני פירות.
ו. עשיתי לי ברכות מים וגו' (ז) קניתי עבדים וגו' (ח) וסגולת מלכים והמדינות – דברים חמודים שמלכים ושרי המדינות מסגלים אותם.
שרים ושרות - בני אדם היודעים בכל כלי שיר, ופתרונו: עשיתי לי: תקנתי לי זכרים ונקבות לשורר לפני, ויש מפרשים: "שרים ושרות" - מיני כלי זמר הם.
שדה ושדות - כמו (במשנה שבת טז-ה) "שדה תיבה ומגדול", אישק"נש איורפריט"ש בלע"ז.
ט. אף חכמתי עמדה לי - פתרונו: חכמתי עמדה לי לעזרה בכל אלה לעשותם.
י. לא מנעתי את לבי מכל שמחה - וגו' פתרונו: שמחה שמחתי בכל עמלי, זה בלבד היה חלקי (לאחר השמחה ששמחתי בהם).
יא. ופניתי אני - לאחר השמחה ששמחתי בהם, פניתי אני לחשוב בכל מעשי שעשו ידי כבר, ובעמל שעמלתי כבר כדי לעשותם להבא, והנה הכל הבל ורעות רוח, ואין יתרון בכל אשר יעמל האדם תחת השמש, לפי שהיום עמל בהם ומחר יפטר יניחם לאחרים.
יב. ופניתי אני לראות חכמה - פתרונו: מה ישתכר האדם בסופו כשעמל בחכמה, ולראות מה יקרהו כשעמל בהוללות וסכלות.
כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו - פתרונו: לכך נתתי את לבי לחשוב בתחלת המעשה, עד אשר לא עשיתיו, מה יקרני באחריתו, כי מה מועיל לאדם שיעשה בסכלותו דבר שטות ולא חישב עליו קודם שיעשנו, ויגזור עליו המלך לענשו, מאחר (שכבר) קנסוהו על אולתו, מה מועיל לו שיבוא אחרי המלך להתחנן לו, אחרי אשר כבר עשוהו, לפיכך טוב לו שיבין בדבר שתחלת המעשה ולא יבוא לידי עונש, וכן מפרש והולך.
יג. וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך - כי החכם חכמתו מאירה לו, ומלמדתו מה לעשות, ותורנו דרך שלא יכשל בה, כאדם שהולך לאור היום, והסכל שאינו מחשב בדבר קודם שיעשה אותו, דומה לזה שהולך בחשך ונכשל, כמו שמפרש
יד. החכם עיניו בראשו. פתרונו: החכם חכמתו מאירה לו ומלמדתו מה לעשות, כזה שמהלך בדרך ישר שלא יכשל בו.
והכסיל בחשך הולך - דומה לזה שהולך בחשך ואינו יודע (הדרך) עד שנכשל לשעה קלה. ואם תאמר מאחר שגדול כל כך שבחה של חכמה שמאירה לבעליה, אל תגנה בה לומר עליה: שאף החכמה היא הבל? תשובה לדבריך: וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם: ולפי שמקרה החכם ומקרה הכסיל שניהם שוים, על כן אמרתי: שגם היא הבל, וכמו שמפרש והולך
טו. ואמרתי אני בלבי וגו' ולמה חכמתי אני אז יותר וגו' שגם זה הבל.
טז. כי אין זכרון לחכם עם הכסיל - כאילו אמר: החכם והכסיל שכבר הכל נשכח, שדורות האחרונים ישכחו דורות הראשונים.
ואיך ימות החכם עם הכסיל - כאדם שמצטער על דבר, לומר "איך יתכן דבר זה, שימות החכם עם הכסיל לפיכך
יז. ושנאתי את החיים, כי רע עלי המעשה וגו' כי הכל הבל ורעות רוח.
יח. ושנאתי אני את כל עמלי - לפי שסופי שאניחנו לאדם שיהיה אחרי.
יט. ומי יודע החכם יהיה - ויתקיים עמלי בידו, או סכל: ויאבד אותו ממון מתוך סכלותיו לפיכך
כ. וסבותי אני ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי שלא לשמוח בעמלי, לפיכך שסופו שאניחנו לאדם אחר (בכ"י ברסלוי אניחנו לאחרים), כמו שמפרש
כא. כי יש אדם שעמלו בחכמה וגומר לאדם שלא עמל בו יתננו חלקו וגו'.
כב. כי מה הוה לאדם - פתרונו: מה הנאה יש לו לאדם בכל עמלו.
וברעיון לבו - פתרונו: ובחפץ לבו, ודומה שגם רעות רוח (פתרונו) הוא "תאות רוח" תאות-רוח, תאות שטות, ש"רעיון" הוא לשון רצון, רעיונך על משכבך סליקו,
כד. כי מיד האלוהים היא - אדם שהראה את נפשו טוב עמלו אומר אני שמיד האלהים בא לו אותו הממון ליהנות ממנו, ורוח המקום נוחה הימנו, והביא לידו עושר ונכסים ליהנות (גם הוא) מהם.
כה. כי מי יאכל - פתרונו: מי ראוי ליהנות מנכסי לבד ממני? אני שעמלתי בהם, לי ראוי לאוכלם.
ומי יחוש - למי ראוי למהר ולאוכלם קודם שיפלו נכסי ביד אחרים?
חוץ ממני - פתרונו: לבד ממני שעמלתי בהם.
כו. כי לאדם שטוב לפני נתן חכמה ודעת - לאסוף ממון, ושמחה - ליהנות ממנו ולשמוח בחלקו, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס - לידו (לפי שעתיד הקב"ה) להניח ולתת אותו לטוב לפני האלהים.