פרק ג
א. לכל חפץ - פתרונו: לכל דבר
ב. עת ללדת - בשעה שנולד בן לאדם, הוא שמח ומשמח את אחרים, ואילו היה משים אל לבו בשעת משתה ושמחה שבן זה הנולד לו סופו למות, לא היה שמח עליו אילו היה זוכר שיבוא עתו למות.
עת לטעת - ומנהג בני אדם לשמוח בשעת נטיעה, ואילו שם אל לבו שיבא עת לעקור זו לא היה שמח עליה, וכן כולם, עתים הללו פעמים מביא דברים שתחלתן שמחה ואחריתן מרה, ופעמים (שהביא) מביא דברים שתחלתן מרה ואחריתן שמחה.
עד ללדת ועת למות - הרי דבר שתחילתו שמחה ואחריתו מרה.
עת להרוג ועת לרפוא הרי דבר שתחלתו מרה ואחריתו שמחה.
ובסוף העניין מפרש שהעלים הקב"ה מבריותיו. "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף" (יא). שאילו ידע האדם מה שיהיה בסוף, לא היה שמח בעת שמחה, ולא היה מצטער בשעת אבלו.
ט. מה יתרון העושה באשר הוא עמל - מקרא זה מוסף על דברים שתחלתן שמחה וסופן תוגה, "מה יתרון העושה באשר הוא עמל" פתרונו: תמהני על מה הם שמחים בזמן שהם עמלים בהם, הואיל ויודעים שסופן ליבטל אלא שזהו הטעם
יא. את הכל עשה יפה בעתו - פתרונו: כל דבר שאדם עמל בו, בעת שהוא עושה אותו, יפה בעיניו לעשותו, בשעה שמחה שמחה, בשעת אבלא אבלא.
גם את העלם נתן בלבם - פתרונו: לפי שהעולם רואה בשעת הרוחה נתן הקב"ה בלב האדם, לשמוח בשעת הרוחה, לבנות בית, וליטע כרם, ולשמוח במה שרואה בעולם (דברים) של שמחה, והעלים מהם, שאינו מחשב בשעת שמחה מה שיהיה בסוף, כמו שמפרש: "מבלי אשר לא ימצא האדם וכו' מראש ועד סוף": שלא ימצא האדם מראש המעשה מה יהיה בסופו, שאילו ראה מראש מה יהיה בסוף, לא היה שמח.
יב. ידעתי כי אין טוב בם - בכל העתים הללו האמורים למעלה. אין בהם יתרון, כי אם מה שהוא שמח בשעה קלה, ועושה הנאה לעצמו בחייו.
יג. וגם כל האדם שיאכל ושתה - פתרונו: זה בלבד שהוא אוכל ושותה. ורואה טוב בעמלו מתת אלהים היא - זה נתן לו אלהים מכל נכסיו, והשאר יאכלוהו אחרים.
יד. ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים - פתרונו: כל מה שהקב"ה עושה, שזה עמל ואחר יאכל.
הוא יהיה לעולם - פתרונו: כך ראוי להיות בעולם.
עליו אין להוסיף - שאם יאמר לך אדם: בדין היה שיאריך האדם ימים עד שיאכל וישתה כל עשרו, ולא יאכלו אחרים את יגיעי כפו לכך נאמר "עליו אין להוסיף".
וממנו אין לגרוע - שיתקצרו מדת ימיו החרוצים לו, שהרי במיעוט ימים נהנה מיגיעו.
והאלהים עשה שייראו מלפניו - פתרונו: ודבר זה שעשה הקב"ה ש"מה שזה עמל אחרים אוכלים, (הוא) כדי שיהיו הבריות יראים מלפניו, שישימו אל לבם לאמר: הלא מעטים ימי, אם איני מחלק היום מנכסי לעניים, וקונה מהם חיי עולם הבא, למחר הוא מת ואחרים אוכלים אותם, אבל אילו היו מאריכים ימים, לא היו משימים אל לב לעשות טוב.
טו. מה שהיה כבר הוא - פתרונו: את שאירע כבר, דבר זה ראו עיניך, ואשר להיות כבר היה - פתרונו: ממה שכבר היה, אתה יכול ללמוד את העתיד להיות, ומה היה כבר, שבכל דורות שעברו ביקש הקב"ה את הנרדפים מיד רודפיהם, וכן להבא: האלהים יבקש את נרדף, לפיכך יזהר האדם שלא יהיה מן הרודפים.
טז. ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע - פתרונו: מקום שהיו אנשי משפט ואנשי צדק יושבין בו, עברו הם ויושבים במקומם אנשי רשע. וכשראיתי כן
יז. אמרתי אני בלבי - את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים: ראשונים שהיו שם, אע"פ שהיו אנשי משפט ואנשי צדק, אי אפשר שלא חטאו במיעוט, ושפט אותם האלהים, וגזר עליהם שיפנו משם ויבואו רשעים ויגרשום, וישבו שם במקומם, וכן מצינו: כשחטאו עשרת השבטים, בא סנחריב והגלם משם, והושיב שמרונים במקומם (מל"ב: יז-כד) הרי למדת שהקב"ה גובה מן הצדיקים מיעוט מעשים רעים, וכל שכן שסופך תראה שגם את הרשע ישפוט האלהים, כמו שאומר: "את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים".
כי עת לכל חפץ - שישפוט האלהים על כל המעשה שנעשה שם, כשם שבא עת שגלו הצדיקים משם על שחטאו במקצת, כל שכן שסופך שתראה עת שיאבדו רשעים משם על שחטאו הרבה.
יח. אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים - על דבר מקצת עון שעשו, ראה הקב"ה שיחריבום וישבו במקומם.
ולראות שהם בהמה המה להם - פתרונו: עד שיהיו רואים בני אדם ויכירו שאפילו במעשה שלהם הם כבהמה, - תוהים כשרואים את הרשע מכתיר את הצדיק, - ואינו על חנם; ירמיה אומר (שם בירמיה יב-א) "צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך, מדוע דרך רשעים צלחה" וכן חבקוק (א-ד) מתרעם: "על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט, כי רשע מכתיר את הצדיק, על כן יצא משפט מעוקל", וסוף (דבר) הקב"ה מראה לו שעל חנם הוא צועק.
ד"א: ולראות שהם בהמה המה להם - לפיכך עשה הקב"ה דבר זה, שאלו עוברים ובאים אחרים ויושבים תחתיהם, אע"פ שהם רשעים, כדי שידעו שהם כבהמה, אפילו במעשה שלהם.
כ. הכל הולך אל מקום אחד - גם האדם גם הבהמה, והכל שב אל העפר.
כא. מי יודע רוח בני האדם שהיא עולה למעלה מה נעשה ממנה, שאינה חוזרת עוד בין הבריות, וכן רוח הבהמה שהיא יורדת למטה לארץ מה נעשה ממנה, כלומר: על הגוף אני יכול לחפש אחריו, לפי ששב אל העפר, אבל על הרוח, מי יכול לתור אחריה לידע היאך מנוחתה, ומאחר שאני רואה שהכל שב אל העפר, רואה אני
כב. כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו בעודו בחיים, כי הוא חלקו: פתרונו: שמחה ששמח במעשיו, זהו חלקו בלבד, מכל עמלו שיש לו, והשאר הכל ירשוהו אחרים, "כי הוא חלקו", כי מי יביאנו לראות ממה שיהיה אחריו.
ואם תאמר: עד שהוא שמח במעשיו, יתעצב על שסופו שמניח נכסיו לבניו אחריו ואינו יודע החכם יהיה ויתקיימו בידו, או סכל ויאבד את הכל. תשובה לדבריך: ישמח בעולם שהוא עומד בו, ואל יתעצב במה שיהיה אחריו, "כי מי יבאנו לראות במה שיהיה אחריו".