קריאת שם במגילת רות
מחבר: גבריאל חיים כהן
מתוך: עיוני מקרא ופרשנות ב', בר אילן תשמ"ו
תקציר: במאמר מתן משמעות חדשה למושג "קריאת שם", בדרך זו מוסברת קריאת השם על ידי השכנות, ומובן מדוע אין קשר בין ההסבר לקריאת השם, לבין השם עצמו.
העלילה במגילת רות מסתיימת בפסוק המתאר קריאת שם לילד שנולד:
"ותקראנה לו השכנות שם לאמר: ילד בן לנעמי ותקראנה שמו עובד, הוא אבי ישי אבי דוד." (ד', 17)
פסוק זה מעורר קשיים אחדים: מדוע קוראות השכנות את שמו של הילד? מדוע הן קובעות ש"ילד בן לנעמי" (והרי לרות נולד)? ומדוע אין קשר בין ההסבר לשם ("ילד בן לנעמי") לבין השם עצמו? ננסה לפתור את הקושי האחרון וליישב אגב פתרונו גם את שתי הבעיות הראשונות.
א
לפי דרך המקרא היינו מניחים שדברי השכנות יהוו רמז לשם שינתן (כמו השמות שניתנו לשנים-עשר בני יעקב). לפיכך היינו מצפים כאן לשם כמו 'בן-נועם'. נראה שבחלק מהתרגומים העתיקים יש התיחסות לקושי הזה. הפשיטתא מתרגמת: "ואמרי שבבתה אתילד ברא לנעמי". לפי תרגום זה השכנות רק אמרו שלנעמי נולד בן ואחר כך, ללא קשר ישיר לאמירה זו, נקרא שמו של הילד עובד. גם התרגום הלטיני, הוולגטה, מתרגם - כנראה על בסיס הפשיטתא - בדרך דומה. יש המציעים לתקן את הכתוב בעקבות תרגום הפשיטתא, וגורסים 'ותאמרנה השכנות ילד בן לנעמי ותקרא שמו עובד', כלומר בעוד שהשכנות רק מספרות על העובדה שלנעמי נולד בן, נעמי היא שנותנת את השם. אולם קשה לראות בדברי הפשיטתא את הנוסח המקורי של הפסוק, שכן תרגום השבעים (והתרגום הארמי) מתרגמים את הפסוק כלשונו בהתאם לנוסח המסורה. יתירה מזו: אם הנוסח המקורי גרס "ותאמרנה", מה גרם לשיבושו של הטקסט?
הצעה אחרת לפתרון הקושי: בתחילה היה כתוב כאן שם אחר (כפי שהזכרנו לעיל בן-נועם וכדו') ושם זה הוחלף לאחר מכן בשם ההיסטורי עובד. אכן מצינו במקרא שאדם שינה את שמו או שאדם זכה מיד עם הולדתו לשני שמות. כך קראה רחל לבנה השני "בן-אוני" ויעקב קרא לו "בנימין" (בר' ל"ה, 18); וכך קרא דוד לבנו שלמה, והנביא נתן קראהו בשם ידידיה (שמ"ב י"ב, 25-24). ברם, קשה לקבל פתרון זה, שהרי בדוגמאות שהבאנו בולטת העובדה שהכתוב טורח להזכיר יחד את שני השמות זה ליד זה. על כן נראה שאין כל צורך להשמיט את השם האחד כשיש שם נוסף. יתר על כן קשה להניח שבשעת ההשמטה השאירו את ההסבר לשם האחד, שעה שהכניסו לטקסט שם אחר. הצעה נוספת לבאור הקושי: עובד איננו אלא קיצור של עובד-נעמי. הצעה זו נסמכת על דברי יוספוס בקדמוניות היהודים ה', 336: "ונעמי היתה אמנתו של הילד וקראה לו לפי עצתן של הנשים 'עובד' שיגדל ויהיה משענתה לעת זקנה, כי עובד פירושו בלשון העברית עבד". ברם, למה לא כתבו במגילה את שם הילד במלואו? קשה להסתמך על דברי יוספוס, שכן הם נראים כהד לפרשנות קדומה של פסוקנו, שהתלבטה בקושי שאנו דנים בו.
ננסה, אפוא, לחפש פתרון לקושי שבפסוקנו במסגרת ההקשר הלשוני והרעיוני של כתוב. גישה זו תחייב לבדוק לא רק את הקשרו המידי של הפסוק, אלא גם את ההקשר במסגרת הרחבה יותר של היחידה הספרותית (ד', 17-1) ובמסגרת הכוללת של המגילה כולה.
ב
הצירוף 'קרא שם' חוזר שלש פעמים בפרק האחרון של מגילת רות:
וקרא שם בבית לחם (ד' 11)
ויקרא שמו בישראל (ד', 14)
ותקראנה לו השכנות שם לאמר... ותקראנה שמו עובד (ד', 17)
בירור המשמעות של "קרא שם" שבשני הפסוקים הראשונים יסייע בידינו לעמוד על משמעותו בפסוק השלישי. נפתח בפסוק הראשון:
"ואמרו כל העם אשר בשער והזקנים:
עדים! יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך
כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל!
ועשה חיל באפרתה, וקרא שם בבית לחם!" (ד', 11)
תרגום השבעים (כ"י AB) אינו מתרגם את הפעל "וקרא" אלא כותב תחתיו "יהיה". מסתבר, שהמתרגם התקשה בהבנתו, ועל כן תרגמו באופן נייטרלי - "יהיה שם בבית לחם". הואיל ובנוסחאות אחרות של תרגום השבעים ניתן כאן תרגום מילולי, אין לראות את גירסת "יהיה" כמקורית. בדומה לכך התקשה גם המתרגם בפשיטתא שכן תרגם את הכתוב: "ועבד הילא באפרתה וקרי שמה בית לחם". לפי זה מתיחס רק החלק הראשון של הפסוק לבועז, והשני - לעיר אפרת. את העיר הזאת יש לקרא בשם בית לחם! תרגום זה נראה דחוק, שהרי עוד מן התורה ידוע, שאפרת היא בית לחם (בר' ל"ה, 19) וגם במגילתנו נקרא המקום תמיד בית לחם.
מחמת הקושי הזה ניסו רבים לתקן את הכתוב. ב'ביבליקה הבראיקה' מוצע לגרוס 'ונקרא שמך בבית לחם' בהניחו, כנראה, שה-כ' הסופית נפלה לפני ה-ב' שבתחילת המלה הבאה. לפי קריאה זו מכוונים דברי הברכה לבועז. לפי הצעה אחרת, יש לגרוס 'וקנה שם' על סמך ההנחה שהתחלפה האות נ' באות ר', ובשלב שני התחלפה האות ה' באות א'. תיקון זה מסתמך על העובדה, שרכישת כבוד ותהלה נקראת בלשון המקרא 'עשה שם' (בר' י"א, 4; שמ"ב ח' 13; יש' ס"ג 12; יר' ל"ב 20; דנ' ט 15). יש והפועל 'קנה' הוא נרדף של 'עשה'. הצעות אלו, ואחרות כמותן, אינן מבוססות על עדי טקסט. מפרשים אחרים ניסו להסביר את משמעות הבטוי 'קרא שם' כמות שהוא לנוסח המסורה. לדעתם הברכה מכוונת לבועז, והכוונה לנתינת שם של ממש לזרע שיולד, כלומר שעצם הזכות להוליד ילד ולקרא לו שם יש בה משום עשית חיל. ברם, לפי פירוש זה יש כאן בטוי מוזר לברכת הזרע, שכן דוקא הילד הראשון שיולד נחשב מבחינה משפטית כבנו של מחלון ולא של בועז.
הפירוש הפשוט ביותר של הביטוי "קרא שם" (ד', 11) הוא כהקבלה של "עשה חיל", רוצה לומר בהוראה של הצלחה ותהלה. ואכן כך מבואר פסוק זה במלונים מקראיים. נראה שכבר התרגום הלטיני הבין את הכתוב בדרך זו, שכן תרגם et habeat celebre nomen in Bethlehem, פירוש זה הולם את הוראת תיבת 'שם' הבאה בהוראת פרסום ותהלה (במובן שלילי: דב' כ"ב, 14,19; נחמיה ו' 13; במובן חיובי: תהילים כ"ב 23; קהלת ז' 1). ובהתאם לכך מצינו גם "אנשי שם" (במ' ט"ז, 2).ו"אנשי שמות" בתקבולת ל"גבורי חיל" (דה"א ה', 24). ואכן, 'שם' מקביל גם ל'תהלה' (דב' כו, 19;צפניה ג' 20-19). אנשי העיר מברכים, אפוא, את בועז שבזכות נשואיו עם רות יקים בית בישראל שיזכה בכבוד ותהלה באיזור כולו.
ג
נעיין עתה בכתוב הבא בו מופיע הצירוף 'קרא שם':
"ותאמרנה הנשים אל נעמי: ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום
ויקרא שמו בישראל" (ד', 14)
ושוב יש לשאול: מה פירוש הצירוף 'קרא שם' כאן? ומי הוא המושא של קריאת השם: ה', מחלון, בועז או שמא הילד שיולד?
השבעים מתרגמים "ויקרא שמך בישראל", והכוונה כנראה לשמה של נעמי. גונקל (עמ' 29) מציע לגרוס בעקבות זאת: - 'ויקרא שמך', שמה של נעמי, כלומר ביתה יקרא בישראל בזכות הילד, אשר גם יכלכל אותה בשיבתה. הפשיטתא ("וגברין שמה באיסראל") וגם התרגום הלטיני ("et vocaretur nomen eius in Israel") מתרגמים קרוב ללשון נוסח המסורה, ואילו התרגום הארמי מתרגם בצורה חופשית: "ויתקרי שמיה מן צדיקי ישראל" - הכוונה לילד המתברך ע"י הנשים ששמו יקרא כאחד מצדיקי ישראל ("ישראל" = צדיקי ישראל). תיקון מסברא הוצע על-ידי אהרליך (עמ' 29): 'ויקרא שם', בטוי שבא, לדעתו, כהקבלה לברכת הזקנים שבפסוק י"א. הזקנים אמרו "וקרא שם בבית לחם", ונשי בית לחם הרחיבו את הברכה באמרן 'ויקרא שם בישראל'.
לדעתנו, יש לפרש כתוב זה לאור קודמו שבפסוק י"א, שכן קיימת הקבלה חלקית ביניהם הן במבנה ההיגד והן במשמעות המינוח. בשניהם מדובר בלשון כמעט זהה על קריאת שם באזור מסוים, מבלי שמדובר בשם ממש. משום כך נראה לנו שקריאת השם שבכאן משמעה: לזכות בכבוד ובפרסום. נשי בית לחם מברכות את נעמי, ששם הילד יהיה לכבוד ולתפארת. ההבדל בין שני הכתובים המקבילים האלה הוא, שבפסוק הראשון מופיע הצירוף הלשוני בבניין קל ובלשון צווי ("וקרא שם"); ובשני הוא מופיע בנפעל בזמן עתיד ("ויקרא שמו"). הווה אומר שבכתוב הראשון ברכו הזקנים את בועז, שיזכה לעשות חיל ולפרסם את שמו; ואילו בכתוב השני מאחלות הנשים לנעמי שאחרים יקראו בשמו של הגואל.
ההיגד שבפי הנשים "ויקרא שמו" מוסב על הילד, והוא הגואל הנזכר בפסוק. ראיה לכך ניתן למצוא בהמשך דברי הנשים, המתיחסות בבירור לילד (ד', 15-14):
"ויקרא שמו בישראל והיה לך למשיב נפש ולכלכל שיבתך
כי כלתך אשר אהבתך ילדתו..."
אמנם נגד הצעתנו ניתן לטעון כי הילד איננו יכול להקרא 'גואל', שכן תואר זה ניתן בדרך כלל לאב, מי שנשא לאשה את האלמנה ו'גאל' את המשפחה. אולם אנו סבורים, כי השם 'גואל' איננו משמש כאן במובן הצר, אלא במשמעות רחבה יותר. הילד שנולד במקום מחלון נחשב כאן כגואל. שכן הוא יקבל על עצמו את האחריות וההתחיבות המשפחתית במקום אביו המת, כפי שמודגש בהמשך הכתוב.
ניתן לטעון נגד הצעתנו גם, שתמוה שהנשים מיחסות את הגאולה לנעמי, בעוד שלאמיתו של דבר מחלון בעלה המנוח של רות הוא שיגאל. אך אין זה אלא טבעי שהנשים - החברות הפונות אל נעמי - מדגישות דווקא את הטובה שתצמח לה מן הגאולה הזו. יתירה מזו: נראה שבמידה מסוימת גם נעמי נגאלה, שכן אף היא נותרה אלמנה ללא בנים. נעמי עצמה לא תוכל לקיים את המצוה "להקים את המת על נחלתו", כפי שהעידה על עצמה "כי זקנתי מהיות לאיש" (א', 12). ברם נרמז במגילה שוב ושוב שהגאולה - השואפת לאותה מטרה כמו היבום - מתקיימת בעצם בעקיפין גם בנעמי: על הגואל נאמר שהיה קרוב לנעמי ("ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בעז" - ב', 1); הגואל השני גם הוא בן משפחתו של אלימלך (ד', 3); נעמי עצמה אומרת על בועז "קרוב לנו האיש מגואלנו הוא" (ב', 20) ונשי בית לחם מברכות את ה' "אשר לא השבית לך גואל היום ויקרא שמו בישראל" (ד', 15). אף באיזכור של יהודה ותמר בברכת העם ניתן לראות רמז, שהילד שנולד יתיחס ישירות לסבו, ועל רקע זה מובן מדוע הנשים מכריזות ש"ילד בן לנעמי".
ד
לאחר שהצענו כי הצירוף 'קרא שם' משמעו זכיה בהוקרה ובכבוד, ננסה לפרשו כך גם בכתוב השלישי (ד', 17): "ותקראנה לו השכנות שם לאמר...". השכנות מפרסמות את הארוע באמרן: "ילד בן לנעמי" והן מדגישות את העובדה, שביתה של נעמי זכה להמשך ולתקומה. אכן מה שאירע לנעמי ראוי להשתאות. אותה נעמי, שעמלה כה רבות לשכנע את כלותיה שאין כל תקוה לבנייה מחודשת של המשפחה ("העוד בנים במעי והיו לכם לאנשים" א', 12-11), מוצאת את עצמה אם למשפחה. ועל כן מכריזות השכנות - "ילד בן לנעמי" (א', 17).
יש, אפוא, הבדל בין שלשת הכתובים שנידונו בזה; אשר בהם 'יקרא שם' משמעו נתינת פרסום וכבוד, ובין האיזכור הרביעי של "קרא שם" (ד', 17) המורה על מתן שם כמשמעו לרך הנולד - עובד. שתי המשמעויות השונות של הבטוי 'קרא שם' נפוצות גם בספרי מקרא אחרים, ונביא בזה שני כתובים שבהם באה המשמעות המורחבת של הביטוי. יעקב אמר לבניו "ויקרא בהם שמי ושם אבותי" (בר' מ"ח, 16) והכוונה ששמו של יעקב ואבותיו יזכר ויתפרסם בזכות בניו. ועל אדם שאינו רוצה לקיים מצוות יבום נאמר "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" (דב' כ"ה, 10), רוצה לומר, שביתו יהיה ידוע ומפורסם כבית חלוץ הנעל. בדוגמאות אלו בא השורש 'קרא' בנפעל בצירוף אות היחס ב' - כמו בפרק ד', 14 במגילת רות. אכן נראה, שהפירוש המוצע, שיש בדברים של נשי בית לחם משום 'פרסום הנס' של תחית בית נעמי, מתאים הן ללשון המקרא והן להקשר במגילת רות.
בדומה לצירוף 'קרא שם' המשמש כביטוי מנחה בחלק המסיים של מגילת רות, מצוי היגד דומה 'הקם שם... על...' ו'כרת שם' המשמש אף הוא כלשון מנחה במגילה:
"להקים שם המת על נחלתו" (ד', 5)
"להקים שם המת על נחלתו" (ד', 10)
"ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו" (ד', 10)
שמירת שם המת היא מטרתה של מצות היבום (דב' כ"ה, 10-5), מצוה זו מתקיימת ע"י היבם (אחי הנפטר). במגילת רות אין יבום, שהרי בועז הלוקח את רות לאשה איננו אלא קרוב משפחה רחוק. על כן לא בא בפרק ד' שבמגילה הפועל 'יבם' אלא לשון 'גאל' בלבד. ברם, גם כאן לא ימחה שמו של המת בזכות הגואל, ועל כן בא במגילה צירוף לשון חדש וייחודי: "להקים שם המת על נחלתו".
לאחר שנאמר שלוש פעמים שיש להקים את 'שם המת' על נחלתו, על מנת שלא יכרת מעם אחיו, מוטעם ומודגש שלוש פעמים, שאכן זכו ל'קריאת שם' ושזכרו של המת נשמר מכוחו של הילד שנולד. חשיבותו של ה'שם' מודגשת גם בתחילת המגילה כאשר שמותיהן של הנפשות הפועלות מוטעמים באורח בולט: "ושם האיש... ושם אשתו... ושם שני בניו..." (א', 2) "שם האחת... ושם השנית..." (א', 4). ברם, כל הגברים מתו מבלי להשאיר צאצאים, והמגילה כולה מוקדשת לתיאור המאבק על המשך קיומה של המשפחה, המשך המסומל בהקמת השם מחדש. מגילת רות (שהמבנה הסימטרי שלה נותן ביטוי לעיקר רעיונותיה בצורה מרשימה) ממשיכה באפילוג (ד', 22-8) את הנאמר בפרולוג (א' 1-6). בראשית המגילה נמנים שמות האנשים בדורות שלפני מעשה המגילה, ובסופה שמות האנשים שנולדו לאחר מעשה המגילה. והמגילה גופה מוקדשת למאבק על המשך השושלת.
בהתאם לכך מפורש שמו של הגואל, בועז, ואילו שמו של הגואל השני, שאיננו מוכן לפעול בהתאם לאחריותו, לא נזכר כלל, על מנת שישאר באנונימיות כ"פלוני אלמוני". נראה, אפוא, שקריאת השם בסוף המגילה היא השלמה ותגובה הולמת לבעיה שהוצגה בתחילת המגילה, עם כריתתם של השמות מקרב ישראל.
משמעות מיוחדת יש לראות גם בעובדה, שדוקא הנשים הן "הקוראות שם" לילד. יש בכך, מן הסתם, הד לדברים שנאמרו בפרק הראשון של המגילה:
ותלכנה שתיהם עד בואנה, בית לחם
ויהי כבאנה בית לחם ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה: הזאת נעמי?!
ותאמר אליהן: אל תקראנה לי נעמי קראנה לי מרא, כי המר שדי לי מאד.
אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'.
למה תקראנה לי נעמי וה' ענה בי ושדי הרע לי?! (א', 21-19).
גם בפסוקים אלה חוזר ענין קריאת השם שלש פעמים. השכנות מתבקשות לקרא לנעמי בשם המבטא את מר גורלה. בסוף הספר 'קוראות' השכנות שם לילד ונותנות בכך בטוי של קיימא לשינוי הגדול שחל בגורלה של נעמי.