קריאת מגילת רות בעצרת

מחבר: ד"ר אהרן רבינוביץ

ניב המדרשי'ה טז'-יז', תשמ'ג-תדש'ם

תקציר: הטעמים לקריאת מגילת רות בחג השבועות והקשר בין עמלה ויסוריה של רות, לעמל תורה ותשובה שמסמלים דוד המלך ושבט יהודה.

מקורה של קריאת מגילת רות בעצרת נמצא במס' סופרים. הרבה טעמים נאמרו בהסבר המנהג. באבודרהם מובא שכיון שבמגילה מוזכר קציר שעורים ועצרת הוא זמן קציר שעורים לכן העיתוי מתאים. טעמים נוספים מתקשרים לעובדא שאבותינו קבלו את התורה בעצרת מתוך גירות, ורות הרי גיורת היתה; וכן משום שדוד המלך ע"ה מצאצאי רות, "אמה של מלכות", והוא ז"ל נולד ונפטר בעצרת. הנימוקים שמקשרים את דוד המלך ע"ה לעצרת טעונים הסבר נוסף לאור דברי הטור (או"ח סימן תי"ז) שפסח כנגד אברהם אבינו ע"ה, שבועות כנגד יצחק אבינו ע"ה, וסוכות כנגד יעקב אבינו ע"ה; הרי מפורש ששבועות כנגד יצחק אע"ה, וא"כ מה משמעות קשר החג לדוד המלך ע"ה? (ועיין בשל"ה, מס' סוכה, עמוד השלום, ביאור דברי הטור; וכן ב"בני יששכר", מאמרי חודש סיון, מאמר ח', טעמים נוספים לקריאת רות בעצרת).

שאלה זו, הקשר בין המגילה לעצרת העסיקה את רבותינו, וכך לימדו אותנו (ילקוט שמעוני, תקצ"ו): "ומה ענין רות אצל עצרת, שנקראת בעצרת זמן מתן תורה - ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני".

אמנם הקשר בין יסורין, עוני וקנין תורה, מודגש בדברי רבותינו ז"ל במקומות אין ספור בספרות התורנית על כל גווניה, ומובן לכל משכיל, אבל טעמא בעי למה דוקא יסוריה של רות משמשים ככלי וצינור שדרכם אנו מדגישים את הקשר בין תורה ויסורין? ויעויין בספר מעלות התורה לרבינו אברהם אחי הגר"א זצ"ל ששם מבואר באריכות הקשר בין קנין תורה ליסורין; וכן בדברי ר' צדוק הכהן זצ"ל (פרי לצדיק, חנוכה, מאמר ט') ששם מבואר שתורה שבע"פ מיוחדת לכך שנקנית בעמל ויגיעה. וכן איתא במדרש תנחומא (נח ג): "שכל מי שאוהב תענוג אינו יכול ללמד תושבע"פ, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה". ובעצם, שורש הדבר מפורש בדברי רז"ל (מדרש רבה, שמות מ"ז) שמבואר שם שנתינתה של תורה שבע"פ נעוצה בצער ויסורין "כך משה מודד התורה שכח ולא אכל ולא שתה; ביקש לישון אמר אם אישן אני מפסיד, שלא אמר לי אלא מ' יום בלבד; אמר הקב"ה: נצטערת, חייך אין אתה מפסיד; בלוחות הראשונות לא היו אלא עשרת הדברות בלבד, עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות, מדרשות ואגדות". הרי שנתינת תורה שבע"פ באה בעקבות צער ויסורין. מכל האמור מובנת הזיקה בין יסורין לקניין תורה; אלא, כפי שנשאלה השאלה לעיל, מה המשמעות המיוחדת ביסוריה של רות, דוקא זכירתם וקריאתם במגילה מבהירה את הקשר בין תורה ליסורין.

בעל בני יששכר במאמר הנ"ל מסביר את הקשר המיוחד בין דוד המלך ע"ה לשבועות בכך שהוא "סוד תורה שבע"פ" ולכן יש צורך "לקשר תורה שבכתב עם תורה שבע"פ יחודא שלים", ומביא סמוכין לכך מדברי הזוה"ק "תור דא תורה שבע"פ" והוא ז"ל מסביר שתור זו רות. בעל "שירי קומץ המנחה" בדרוש למגילת רות כותב גם הוא: "לכן דוד המלך שהיה בסוד תורה שבע"פ הוא במלכות, הלכה כמותו בכל מקום". לאור דברים אלה יש מקום להסביר למה דוקא יסוריה של רות משמעותיים להבנת הקשר בין תורה ליסורין, וזאת משום שרות כאמא של מלכות בית דוד מסמלת שורש תורה שבע"פ, שעליה במיוחד נאמר שנקנית בעמל ויגיעה ויסורין, כפי שנ"ל וכפי שיבואר ביתר עומק להלן.

שנינו בגמרא (ב"ב יב): "אמר רבי אבדימי דמן חיפה, מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר, אע"פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר, וחכם עדיף מנביא".

הגמרא מפלפלת שם באריכות במטרה להגדיר ולהבהיר מושגים אלה, ומסיקה שכיון שחכם מנמק את דבריו, ולפעמים זוכה שמכוון להלכה למשה מסיני, הרי שסברתו לאו דוקא בהגיון גרידא מקורה, אלא ממקור שמעל לשכל. וכך מסביר רש"י: "וכיון דאמר טעמא אין זה כסומא שמכוון לירד בארובה במקרה בעלמא, אלא סברת הלב היא הבאה לו בנבואה וזכה להסכים להלכה למשה מסיני". הרמב"ן זצ"ל מאריך שם בהסבר הגמרא וכותב: "אלא הכי קאמר, אע"פ שניטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא ניטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם". ר' צדוק הכהן ז"ל ("פרי צדיק", חג שבועות, מאמר כ"ב) מביא בשם האר"י ז"ל, שדוד המלך ע"ה הוא רבן של בעלי רוח הקודש כעין מה שמשה רבינו ע"ה הוא רבן של נביאים. נמצאנו למידין מכל זה, ששורש תורה שבע"פ הנעוץ בדוד המלך ע"ה כפי שנ"ל, קשור לרוח הקודש נחלת חכמים, הנובע גם הוא משורש דוד המלך ע"ה; והרי לנו ביתר בהירות הקשר הכפול והמורכב בין עצרת, חג מתן תורה, מגילת רות והתורה, שדרך קניינה דוקא ביסורין, ולא עוד אלא שצער ויסורין הם הם המפתחות להבנתה דרך תורה שבע"פ, שמיוחדת היא בכך שדרך קניינה בעמל וצער, ורק דרכה ובצרות קנייתה אפשר להגיע לידי הבנתה הנכונה של תורה שבכתב. נקודה זו, האחדות בין תורה שבכתב ותורה שבע"פ, משוזרת מראשית ברקמת הוויתו של אדוננו המלך דוד ע"ה, דהרי רק מכח דרשת חכמים ומסורתם "מואבי - ולא מואבית" הותר לבא בקהל. רבינו הגר"א זצ"ל (קול אליהו החדש ודברי אליהו) מפרש את הפסוקים בתהלים (קי"ט) "שרים רדפוני חינם, ומדברך פחד לבי. שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", שדוד המלך ע"ה אמר "ומדברך", דהיינו תורה שבכתב, פחד לבי, משום ששם כתוב שמואבי אסור לבא בקהל, ולכן שרים, דואג ואחיתופל, רדפוני בטענה שאינני כשר לבא בקהל, אבל שש אנוכי על "אמרתך", על תורה שבע"פ, שהלמ"מ מואבי ולא מואבית, עיון בדברי רבותינו ע"ה מגלה היבטים נוספים בפרשה זו: תורה שבע"פ קשורה בחוטים אין ספור למושג של החטא וכפרתו. וכך שנינו (נדרים כ"ב): "אמר רבי אבא ברבי חנינא, אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של א"י הוא, מאי טעמא, כי ברוב חכמה רוב כעס". ופרש"י שם: "ולפי שבעטו וחטאו נוסף להם רוב חכמה שאר הספרים להטריחן יותר". תוספת זו מעין גדר של תורה שבע"פ שמהותה תוספת. וכן לימדונו רבותינו ע"ה לגבי פלפולה של תורה (נדרים לח): "אמר רבי יוסי ברבי חנינא, לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו... ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך". והגמרא מפלפלת בדברים אלה ומסיקה שמדובר בפלפולא בעלמא. עומקה של סוגיה זו מבואר בדברי ר' צדוק הכהן ז"ל (שם): "והיינו שע"י התושבע"פ שהיא רוב החכמה יוכלו לתקן הרוב כעס". רעיון זה, שה"רוב-תורה", קרי תושבע"פ, קשור לחטא ולתיקונו, מעוגן בדמותו של דוד המלך ע"ה שעליו נאמר (מו"ק טז): "הוא הגבר הוקם על - שהקים עולה של תשובה". המקור שממנו ינק דוד המלך ע"ה הוא מזקנו יהודה, שהוא הוא שהכריז "צדקת ממני", הודה ולא בוש. יחודו של יהודה הוא בכך ששמו ומהותו אחוזים ומהודקים במושג התשובה, מה שלא מצינו אפילו אצל האבות הקדושים. באור ענין זה נראה, כיון שיסודה של מלכות בית דוד נעוץ ביהודה, כמבואר בשל"ה הק' (תורה שבכתב, צאן יוסף), המצטט את דברי הזהר הק': "ותעמוד מלדת - בלידת יהודה, שמהלידה הזאת היתה עמידה להכסא שנעשו )34) רגלים לכסא", והחולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה. ולהלן שם: "והסתכל בשם יהודה ותמצא נפלאות, כי בו שם הוי-ה בתוספת ד, הרומז על רגל רביעית". (ועיין גם ברבינו בחיי, פר' ויצא, פרק כ"ט, פסוק ל"ה). נמצאנו למדין שכפי שהמלכות נובעת מיהודה, ומיהודה זקנו ירש דוד המלך ע"ה את כתר המלוכה, כן גם הזיקה לתשובה של אדוננו דוד המלך ע"ה ירושה היא לוא מזקנו יהודה, ותשובה ומלכות נובעות מאותו מקור, וקשורות הן זו בזו כגחלת בשלהבת. וסודה של התשובה הוא הנכונות להכיר בחטא ולא לחפות עליו - "הודה ולא בוש", ומדה זו מתפרשת על ידי ר' ירוחם ממיר ז"ל (דעת חכמה ומוסר, חלק ב', מאמר ל"ד) ביסוד מדת המשפט, שבזכותה ניתן כתר מלכות ליהודה.

זאת ועוד, מדת המלכות יאה למי שמקטין עצמו, תכונה המהווה יסוד ותשתית לתשובה; וכך קבעו רבותינו (מגילה י"א) שדוד המלך "הוא בקטנותו - מתחילתו ועד סופו", וכן יהודה מוכן היה להיות עבד לעולם ולא שת ליבו לכבודו.

רעיון זה השוזר חטא ותשובה, עם תורה וקניינה, מתבהר ומקבל ממדים חדשים עם העיון בדברי רבותינו ז"ל. אמנם זכה יוסף הצדיק שיעקב אבינו ע"ה מסר לו דברי תורה שקיבל משם ועבר (רש"י, ספר בראשית, פר' וישב, פרק ל"ז, פסוק ג), וזכה לכתר תורה (של"ה, תורה שבכתב, צאן יוסף, פר' וישב, מקץ, ויגש); בכל זאת מקום מיוחד תופס יהודה: "ואת יהודה שלח לפניו" (ויגש, פרק מ"ו, פסוק כ"ח); וברש"י: "ומ"א להורות לפניו - לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". ובבית ישראל מגור (פר' ויגש תש"ט): "נראה שיהודה קיבל עליו עול תורה בשלימות, ובזה עלה על אחיו, אפילו על יוסף, וזה לפניו". ומסביר שם בשם אביו זצ"ל, כי יהודה ראה עצמו בצרה גדולה שנאבד משני העולמות והתחזק בכח התורה; זאת אומרת שהתחזקותו ותשובתו באו בכח התורה. וזהו מה שמצאנו בחזקיהו המלך ע"ה שאמר: כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו אל יתייאש מן הרחמים - שהכוונה ליהודה, וכמו שיהודה התחזק בקבלת עול לימוד התורה כן חזקיהו המלך הרביץ תורה במדה גדושה למאד; (ועיין גם בשנת תשי"ב ושנת תשי"ט). דרגא זו של קבלת עול תורה בשלימות שזכה בה יהודה כנ"ל, נפגמה, במקצת, והיה זקוק לתפלותיו של משה רבינו ע"ה (מכות יא: על הפסוק "שמע ה' קול יהודה...") שיעלוהו עד שיגיע לבחינה שדבריו יתקבלו להלכה; הוי אומר שמה שזכה לחזור לבחינתו קשור לענין חטא תשובה וכפרה, שחלק אינטגרלי של התהליך הנו התפלה, ובזכות תפלותיו של משה רבינו ע"ה כאמור, זכה למה שזכה, שיתקבלו דבריו להלכה במתיבתא דרקיע, וכפי שנ"ל שבחינה זו קיימת גם בבן בנו, דוד המלך ע"ה, בחינת מלכות שהלכה כמותו.

מכל המבואר זכינו לדעת שתורה ותשובה מיוחדין הן ליהודה ואחריו לדוד המלך ע"ה, והתבוננות נוספת מעמיקה את הכרתנו ומלמדתנו שעמל ויסורין הם מנת חלקם ועל ידם זוכים למעלות אלה. בפרשת בחוקותי מפרש רש"י מדברי רבותינו על הפסוק הראשון "אם בחוקותי תלכו" - שתהיו עמלין בתורה", וכבר מבואר לעיל שעמל תורה מתקשר במיוחד לתורה שבע"פ. ויעויין בשפת אמת (וילך, תרמ"א ותרמ"ה) שלפני החטא האורות בהתגלות ואחרי החטא מתגלים שוב על ידי העמל. ומובא בתנא דבי אליהו (מצוטט בבית ישראל, פר' חקת תשי"ג) שאחרי חטא העגל נגזר שלימוד התורה יהיה מתוך דוחק וטרדה, עיי"ש. ומבואר במס' גיטין (ס:): "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ שנאמר - על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית". והמהר"ל ז"ל (תפארת ישראל, פרק מ"ה) מבאר שהטעם משום שתורה שבכתב מובנת רק על ידי תושבע"פ, והתורה שבע"פ היא עם האדם, ובפרט שהיא אינה כתובה על קלף בפני עצמה רק היא עומדת באדם, ודבר זה הוא הברית והחיבור שמחבר שני הדברים יחד, נותן הברית ומקבל הברית. ואח"כ הוא מבאר שהיא מיוחדת לעם ישראל בלבד ועל ידה גם התורה שבכתב למרות שהיא כתובה, אבל אינה מובנת כשלעצמה, עיי"ש. רבינו הגר"א זצ"ל מעמיק רעיון זה וקובע (אדרת אליהו, ריש פר' משפטים): "אבל הלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של פרשה זו, וכן בכמה פרשיות שבתורה, והן מגדולות תורתנו שבע"פ". רואים אנו, איפוא, שלא רק שתורה שבע"פ מפרשת את הסתום אלא בכוחה גם לעקור את הפשט. תכונות אלה גורמות לכך שתורה שבע"פ מכונה "מסתורין של ישראל" (מדרש תנחומא, כי תשא ל"ד). ביאור זה נראה לפי דברי רבותינו (מדרש רבה, שמות, פרק מ"ז): "א"ל (הקב"ה למשה) איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפני שאומות העולם עתידים לשלוט בהם וליטול מהם ויהיו בזוים באומות, אלא המקרא אני נותן להם בכתב והמשנה והתלמוד וההגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו אומות העולם וישתעבדו בהם יהיו מובדלים מהם". הרי דמיוחדת היא תורה שבע"פ לישראל בקשר בל ינותק, וכפי שרואים אנו בעליל שהתקיימו דברי רבותינו אלה לדאבוננו, ואומות העולם טוענים לבעלות על התורה הק', על תורה שבכתב.

וכבר צוטטו לעיל דברי רבותינו במדרש (שמות רבה, מ"ז) שהלוחות ניתנו מתוך צערו של משה רבינו ע"ה; ונחזי אנן, הרי מדובר בלוחות שניות וכל עצמן של לוחות שניות משום שחטאו ישראל, הרי שוב עדים אנו לקשר בין תורה שבע"פ (דהרי מבואר שם במדרש דעקב צערו של משה רבינו ע"ה נתוספו הלכות מדרשות ואגדות, עיי"ש) חטא וכפרתו, ויסורין. נמצאנו למדין שהיסורין הם המקשרים בין תשובה לבין תורה שבע"פ, בהיותם המרכיב הראשי בשניהם. הרהורים אלה מובילים אותנו לצעד הבא - א"כ איפה הביטוי ללוחות שניות בעצרת, אותה נתינת תורה המאופיינת על ידי חטא, תשובה ויסורין? וניתן לאמר שדמותו של דוד המלך ע"ה המגלמת בתוכה תכונות אלה, היא היא הביטוי ההולם והמתאים (ועיין במאמרו של ר' צדוק הנ"ל), על כן נקבעה קריאת רות בעצרת.

וגדולים העמל והיסורין שהם עצמם המטרה, ולאו דוקא צינור גרידא להשגת התורה. שנינו (סנהדרין צט): "אמר ר"א, כל אדם לעמל נברא... איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא... ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה...". ומבאר ר' ירוחם ממיר זצ"ל (דעת חכמה ומוסר, ספר א, מאמר ח'): "אותה שלימות שמשיג האדם ע"י תורה וע"י דרך ארץ משיג הוא רק ע"י העמל שבהם". ובמקום אחר הוא כותב (ספר ב', מאמר ל"ח): "לא כמו שמבינים תמיד שצריכים לעמול כדי להשיג ע"י עמלה, אלא פשוט כמשמעו זהו התכלית, לעמל נברא". ענין העמל מבואר באריכות במאמרו של מרנא ר' זונדל מסלנט זצ"ל (מאמר - נפש עמל עמלה לו) ומבאר בין היתר דברי תנא דבי אליהו, ש"חייב אדם לאמר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב" שהכוונה על העמל, ובעמל אדם יוכל להגיע לדרגתם. וגדול הוא עמל התורה שמבואר בדברי רבותינו (מצוטט בדברי הרב דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו", ספר א', דף 223): "אע"פ שלא שרתה שכינה בבית שני, מ"מ עיקר התורה וזיווה והדרה לא היו אלא בבית שני", שאז היתה התגלותה העיקרית של תורה שבע"פ.

ואל יעלה הרהור בלבנו שפחות ערכה של תורה שבע"פ משל תורה שבכתב, וכך מבואר ב"אורות התורה" (אות ב', דף ב): "תורה שבע"פ מונחת בעצם אופיה של האומה שמצאה את ברכתה ע"י הגילוי השמימי של תורה שבכתב. בהתגלותה נמוכה היא תורה שבע"פ מתורה שבכתב, כי הרי הגורם הראשי למצא את נתיבתה היא התורה שבכתב, היחס העליון של האומה עם האלקות העליונה, עם המגמה של המגמות, עם הנצח וההוד שבעולמים ומלמעלה של כל כללותם. אבל בצורה הפנימית הלא התורה ניתנה לישראל בשביל סגולתם הפנימית העליונה, הרי גרמה סגולה אלקית גנוזה זו להופעת תורה מן השמים עליהם, ונמצאת עליונה תורה שבע"פ בשרשה משורש תורה שבכתב - ...חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה".

יסודות אלה פותחים לנו פתח לזכות בהבנת עוד קטע מדברי רבותינו ז"ל (ילקוט רות): "אמר רבי זעירא, המגילה הזו אין בה לא טומאה ולא טהרה לא היתר ולא איסור, ולמה נכתבה ללמדך שכר של גומלי חסדים". נתינתה של תורה לפי סדר מסויים, והשרישו לנו רבותינו: "דרך ארץ קדמה לתורה" (תדא"ר א'); וכן: "כ"ו דורות קדמה ד"א את התורה שנאמר לשמור את דרך עץ החיים, דרך זו דרך ארץ, ואח"כ עץ החיים זו התורה" (ויק"ר ט'), מעשי אבות הקדמה הם למתן תורה ובבחינת ד"א קדמה לתורה (ועיין בדעת חכמה ומוסר, חלק א', מאמרים ה' - י"ב). ויש להבין בצורה זו מהותה של קריאת רות בעצרת, מגילה הרוויה מעשי חסד, ולכן מתאימה היא לקריאה בחג מתן תורה, בבחינת ד"א קדמה לתורה. קו זה מתבהר ומאיר ביתר שאת כשאנו נזכרים שזכיית כלל ישראל בפלפולה של תורה, שזהו עצם מהותה של תורה שבע"פ, מתנה היא להם ממשה רבינו ע"ה, ומעוגנת היא במידת טוב עין שלו (כנ"ל מנדרים לח), במדת החסד שלו - ד"א קדמה לתורה.