מגילת רות

העברים הקדמונים אהבו סיפורים, והיו אומנים גדולים במלאכת עשייתם. מכאן, מלבד טעמים אחרים, מסתבר מדוע התורה מלמדת אותנו לא כל כך בדרך מופשט, בצורת אמונות ודעות, אלא בדרך ממש, מתוך סיפור ומעשה שהיה. ולפי הרוב אין הדבר כך שהיה רעיון ונתבקשה לו הבעה בתוך מעשה, או להיפך, שהיה מעשה והוסיפו לו תוספת רעיון, אלא המעשה והרעיון שבו באו בבת אחת לעולם; ועל כן הרוצה לעמוד על אומנות הסיפור באחד מספרי התנ"ך אינו יכול להתעלם מן המחשבה הכלולה בו, והרוצה להכיר את המחשבה שבו - צריך להעריך גם את הלבוש הסיפורי.

 

אופי זה של הסיפור התנ"כי ניכר היטב במגילת רות, אשר קוראים אותה, לפי המנהג הנפוץ בישראל, בחג שבועות.

 

מגילה זו מצטיינת קודם כל, כמו למשל הטרילוגיה של יעקב-עשו-לבן בספר בראשית, במבנה ברור, בדיספוזיציה שקופה. מבוא עובדתי מצומצם (א', א'-ה'); ארבע תמונות גדולות, ואחרי כל תמונה גדולה מעבר קצר.

 

תמונה ראשונה: נעמי ושתי כלותיה בצאתן מארץ מואב.

מעמד של מעבר: נעמי ונשי בית לחם בשובן לעיר מולדתה.

תמונה שנייה: רות ובועז בין הקוצרים בשדות בית לחם.

מעמד של מעבר: נעמי ורות בשיחה על העבר והעתיד.

תמונה שלישית: בלילה, רות ובועז בסתר הגורן.

מעמד של מעבר: נעמי ורות בשיחה על מה שהיה ויהיה.

תמונה רביעית: בועז והגואל לפני הזקנים בשער העיר.

והמעמד המסיים: מעלה לפנינו שוב את נעמי עם נשי עירה כמו המעמד הקצר הראשון - אך לא את נעמי המרה אנו רואים כאן, אלא נעמי המאושרת באמהות.

 

יש איפוא, במגילה שלושה אישים פועלים בלבד: נעמי, רות, בועז. ערפה בתמונה הראשונה והגואל בתמונה האחרונה הם בעצם מיותרים, אינם צריכים לגוף המעשה. אם כן למה הם באים? כדי להבליט את האישים הראשיים (שים לב: ערפה לא מיד היא שבה מאחרי חמותה. גם היא אומרת בראשונה: "לא, כי אתך נשוב". הגואל לא מיד מסרב, גם הוא מוכן לגאול את השדה). אין אנו תופסים על ערפה שהיא עוזבת את נעמי באחרונה, אדרבה, היא עושה קצת יותר משכלה רגילה עלולה לעשות לחמותה. אך הגבתה של ערפה על דברי נעמי היא רקע מצוין לתשובתה המפוארת של יבמתה רות. אין לשים דופי בגואל על שאינו רוצה להשחית את נחלתו. הוא נוהג כאיש רגיל השוקל חשבונותיו. אך התנהגותו מטעימה ביותר את גודל הנפש שבהחלטת בועז.

 

אין כל תיאור של המראה החיצוני של האישים הראשיים. הציירים שנודעו לי ציירו את רות כאישה יפה ביותר. אינני יודע, אם כיוונו לרצון המספר. על שרה, רבקה ורחל מעיד הכתוב בפירוש שיפות היו. אם הוא שותק על חיצוניותה של רות סימן שהוא בא להודיענו שדמותה הפנימית היא היא שלקחה את לב בועז. ואמנם, הדמות הפנימית של האישים הפועלים מתגלית באופן ברור מאוד. לא בתיאור אופיים, אף לא בהרצאת מחשבותיהם, כנהוג בסיפורים, אלא כמו על הבימה, במעשיהם ובעיקר בדבריהם.

 

רות מדברת פחות מן האחרים. שכן אישה צעירה היא וצעירים שתיקה נאה להם, ואישה - נאה לה שתצניע את דבריה. רק פעם אחת, לפני הצעד המכריע בחייה, נושאת היא מעין נאום, אשר זכרו לא יישכח. אך עושה היא הרבה. את עמה היא נוטשת, ובבואה אל העיר הזרה הולכת היא ללקט אחרי הקוצרים. לא קל לאישה נכריה ("נערה מואביה" קורא לה הניצב על הקוצרים) לבוא בין הנערים הגסים; יכולה היא לאמור לחמותה: "הלא את כאן בת המקום ונשואת פנים", אך היא הולכת בלי שנתבקשה לכך. היא חרוצה ועובדת מאז הבוקר, ואיננה שוכחת להותיר ממאכלה לחמותה, ומשא שש איפות שעורים אינו כבד עליה מדי. ואחרון אחרון גדול: נשמעת היא למצוות חמותה גם כשציותה לה מעשה נועז ומפוקפק בתוצאותיו (כשם שיעקב נשמע למצוות אמו רבקה למרות ספקותיו).

 

נעמי היא מצד אחד זקנה טיפוסית. היא פיקחית ומרחיקה ראות ובעצתה החכמה היא מסבבת את העניינים עד הסיום המוצלח. אך מצד אחר אינה ככל הזקנות. הזיקנה עושה את האדם אנוכיי. אך נעמי זאת חושבת לא על עצמה, אלא על עתידן של כלותיה הצעירות, ואינה מקבלת את קרבנה של רות אלא אחרי שהיא רואה שאין מנוס ממנו.

 

בועז מדבר יותר מכל האחרים, שכן הוא איש נכבד בעמו הרגיל שדבריו יישמעו (השווה איוב כ"ט, ז-י). בעניין האישה אין הוא הפעיל. אמנם עוד בפגישה הראשונה בשדה מורגש שלבו עם הנערה המואביה. אך לא הוא אלא נעמי מכרעת בדבר. ואולם משהוכרע, אינו שוקט, עד אם ביצע את דברו.

 

כמו במחזה היווני יש גם מעין מקהלה, המביעה את דעת המסתכלים: הנשים של בית לחם אצל נעמי והעם והזקנים בשער אצל בועז, בתחילה הם מביעים את עומק הצער, לבסוף את שלימות הנחמה.

 

סגנון הסיפור כולו צניעות והתאפקות, קודם כל מן הצד הדתי. מגילת רות, כמו מעשה יוסף, באה ללמד את פלאי ההשגחה. יפה מביע את זאת המדרש:

 

 

אך מגילת רות, כמו מעשה יוסף, נזהרת מלהטריח את בורא העולם להופיע בעצמו ולגלות את דרכי השגחתו. אלוהים קרוב לאנשים הפועלים במגילת רות, שכן הוא נגד לבם תמיד, בשעת צרה ושמחה:

 

 

וכו' וכו'. ואולם בעלילה אין האלוהים מתערב.

 

 

כלום היה קשה על המספר לכתוב: "ויקר ה' לפניה"? אך הוא מתאפק והתוצאה היא, שאנו מרגישים את פלאי ההשגחה יותר מבכל סיפור, המעלה את האלוהים על הבימה.

 

וכן סיפור זה יותר ממה שהוא מגלה בענייני איש ואישה הוא מכסה. כלום יש תמונה "רומנטית" יותר מהופעת האישה הצעירה אצל הנכבד הכפרי בגורן בלילה? אך המחבר פורש לפנינו את הדברים בפיכחות והתאפקות כאלה, שלא נשאר שמץ מן ה"פיקנטיות" בכל המעמד.

 

 

זהו קו ריאליסטי, אך מה שקורה בין רות ובועז אינו תכלית ועיקר בפני עצמו, אלא הכנה למטרה הסופית, הקמת הזרע למשפחת המת. ובזה הגענו אל שאלתנו הראשונה: מהו הרעיון של המגילה הזאת הנותן חיים לאישיה ואחדות לעלילתה? רבים ראו את העיקר במוטיב הגירות, כלומר, בזה שרות הנכריה היא הגיבורה וסופה שהיא אם של בית דוד. עוד חכמינו הקדמונים התקשו בדבר. הלא כתוב בתורה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'"? החכמים מצאו פתרון: "עמוני ולא עמונית". אך מה נעשה ובספר נחמיה י"ג פרשו את האסור הזה דווקא בנוגע לנשים המואביות והעמוניות? ואולם לאמיתו של דבר אין כאן קושיה. רעיון הגירות וקבלת הגרים אינו עיקר בסיפור זה. אין המגילה באה ללמד, כביכול, בניגוד לתורה ולספר נחמיה, שמצוה לקבל גרים, כי על קבלת גרים, ומה גם במובן הדתי, לא דובר כאן כלל. גירותה של רות מובאה כדי להבליט את גודל נפשה של נערה זו הנוטשת - ורק מתוך אהבתה לחמותה הזקנה - את בית אביה ואת מולדתה ואת (אלוהיה לא את "הדת" שלה; אלוהים לאומי הוא חלק של סדר החברה, ואינו עניין של "אמונה"). קיצורו של דבר: נכריותה של רות היא עובדה לגבי המספר ובשביל סיפורו היא רק מצע כדי להבליט את רעיונו היסודי.

 

רעיון זה קשור במוסד היבום וגאולת הקרקע. כשהוכרח איש ישראלי למכור את קרקעו, בא אחד מקרוביו וגאל, כלומר, קנה את הקרקע, כדי שתשאר בידי המשפחה. וכשמת איש ולא הניח בנים, בא אחיו, ולפי מגילת רות גם קרוב אחר, וייבם, כלומר נשא לאישה, את האלמנה למען הקים את שם המת על נחלתו. גם כאן חשבו שעניין הייבום הוא מטרת הספר, כלומר, שהספר נכתב כדי לשמש תעמולה למוסד זה. האם אפשר לקיים סברה זו? בשום פנים לא. ניכר יפה מתוך מגילת רות שבשעת כתיבתה אין מוסד הייבום דבר שיש להילחם עליו או שמערערים עליו. הוא מוסד חברתי קבוע ומוכר, שהכל מודים בו, אלא שכל אחד - כמו בשאר ענייני החיים - מתייחס אליו למעשה לפי מצבו ולפי אופיו. שום מלה של גנאי לא נאמרה על הגואל המסרב ליבם (ולא כל שכן שאין יורקים בפניו) ואף אין עולה בדעתו של זה להכחיש את נחיצות הייבום, אלא הוא מודיע, שכשלעצמו אין ייבומה של רות נוח לו. עצם מוסד הייבום איננו מופרך כאן, אלא שמגילת רות באה לגלות בו פנים חדשות, או ביתר דיוק, להעמיק את המובן שהיה לו מלכתחילה.

 

לכאורה האישה היא פאסיבית בכל עניין הייבום. היא "נופלת לפני היבם", כמו שמגדירה הלשון המשפטית. ואולם ראה זה פלא: שני סיפורים יש לנו בתנ"ך על מוסד הייבום, האחד על תמר ויהודה בספר בראשית ל"ח, והאחד במגילתנו. חילוק גדול בין שני המעשים האלה: כשם שמגילת רות כולה התאפקות וצניעות, כך מעשה תמר כולו קווים גסים וצבעים עזים - אך הצד השווה שבהם הוא שלא הגבר אלא האישה היא הצד הפעיל. מה בצע יש לאישה במוסד הייבום? הגנה חומרית? ודאי גם זה הוא בין הטעמים של הייבום, אך לא אצל רות. היא יכלה למצוא אחרים ואולי צעירים וטובים לה מבועז. האם לא בפירוש אומר לה בועז: "היטבת חסדך האחרון" (כלומר שעשית עמדי) "מן הראשון" (שעשית עם חמותך) "לבלתי לכת אחר הבחורים אם דל ואם עשיר". מהו איפוא הסוד של הייבום? ומדוע האישה היא הפעילה להשיגו? האישה מזדהה עם משפחת בעלה. הקידושין תופסים לא רק לשעה אלא לעולמי עולמים. האהבה, אם מותר לומר כן, אינה נפסקת עם מות הבעל. היא נמשכת ומתגשמת בנישואים לאחד מקרובי הבעל ובהעמדת בנים על שם המת; על יסוד זה בנויה מגילתנו. רות עוזבת את עמה ומשפחתה, היא בוחרת להיות נכריה וגרה. בשביל מה? כדי להידבק במשפחת בעלה המת, בשביל ללכת אחרי חמותה. את אהבת-היצרים גזר והפסיק מלאך המוות, נשארה אהבה של חסד שאין לה גבול והפסק. בנוהג שבעולם אין חיבה יתרה מצויה בין כלה וחמותה, ואילו כאן פועלת אהבה אחרת המזדווגת עם הרחמנות על הזקנה השכולה. רות עושה חסד עם המת ועם החי, וחסד עושים גם לה. נעמי, כל מחשבותיה נתונות לאושר כלתה, והופכת היא והופכת, עד שרות מוצאת מנוחה בבית גואלה. ובועז גם הוא סמל החסד. לא נקל על איש נכבד כמוהו לשאת נכריה עניה, שהלכה ללקט אחרי הקוצרים, נערה שמכלימים ומבזים אותה (ב', ט"ו, ט"ז). שיר השירים של חסד - כך יכולים אנו לכנות את מגילת רות. המחבר לא רצה לכתוב ספר תעמולה למוסד הייבום, שהרי מוסד זה היה קיים ועומד, ואף לא אגרת המלצה של קבלת גרים. הבעיה של קבלת גרים הייתה ממנו והלאה. אלא צדק ר' זעירה באמרו:

 

 

ואכן זאת ולא אחרת היא כוונת מגילת רות.

 

עונת השנה הנשקפת במגילת רות היא הקציר. בתחילת קציר שעורים נעמי שבה עם רות משדה מואב. בלקט אחרי הקוצרים נפגשים בועז ורות, ועם הגורן, סיום הקציר, מסתיים הסיפור. בספר שיר השירים, שאנו קוראים בפסח, הטבע הוא של אביב, ברות שאנו קוראים בשבועות, הטבע הוא של קיץ. והיטב הולמות העונות את תוכן הספרים: בספר שיר השירים האהבה היא פרח: בחור ובתולה המבקשים ומוצאים זה את זה. האהבה בספר רות היא פרי בשל: היא האהבה של אישה בוגרת, הבונה, עם בעלה, חיים חדשים, שהיא רוצה להמשיכם עד סוף כל הדורות.