יסר בנך ויניחך
שיחות בספר משלי
מחבר: יהודה איזנברג
משלי כט
מתוך: מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
משלים רבים בספר משלי עוסקים במשלי חכמה שמשמיע האב באזני בנו. מעניין לעקוב אחרי משלים אלה, ולראות אם יכולים אנו לגבש תמונה כללית מקיפה יותר ביחסי אב ובן בספר משלי, ויותר מזה, בדרך שבה מחנך אב את בנו.
נתחיל בשני פסוקים מפרקנו, שבוודאי יקוממו כל מחנך ליבראל:
"שבט ותוכחת יתן חכמה, ונער משולח מביש אמו". (טו)
הפירוש של הפסוק חד משמעי: אם מוכיחים את הבן, אם מכים אותו בשבט, סופו לתת חכמה. אבל אם הנער משולח - הולך בדרכו שלו בלי הכוונה - סופו להיות בושת אמו. ושוב חוזר שלמה על רעיון זה בהמשך הפרק:
"יסר ובנך וינחך, ויתן מעדנים לנפשך". (יז)
אתה רוצה מנוחה לנפשך - ייסר את בנך.
משלים אלה מזכירים לנו את הדברים החריפים של פרק י"ג:
"חושך שבטו שונא בנו - ואוהבו שחרו מוסר"
אם נסכם נקודה זו, הרי שהגישה הפיידוצנטרית, זו הרואה בילד את מרכז העולם; זו הנותנת לילד חופש לקבוע ולהחליט; זו הרואה בהגבלת הילד מעשה בלתי מוסרי - גישה זו אינה כל כך מקובלת על שלמה המלך. הוא יעמיד בבסיס חינוכו את הדרישה, את החובה, את התפקיד. השבט שהוא מנפנף בו אינו בהכרח שבט פיזי - הניגוד של "חושך שבטו" הוא "שיחרו מוסר". דהיינו: מי שאינו משמיע לילד דברי מוסר, הוא חושך שבטו. השבט אינו בהכרח המכות, אלא הדרישה, החובה.
מיהו מקור הסמכות במשפחה? מחנך מודרני יאמר: התבונה, ההסכמה ההדדית, השכנוע. שלמה יגחך ואמר: מקור הסמכות במשפחה - האב והאם! ובסדרה של משפטים ציוריים מעמיד שלמה את ההירארכיה במשפחה באופן ברור. נשמע כמה מהם:
"שמע לאביך זה ילדך, ואל תבוז כי זקנה אמך" (כג כב)
או :
"שמעו בנים מוסר אב, והקשיבו לדעת בינה. כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו. כי בן הייתי לאבי, רך ויחיד לפני אמי. ויורני ויאמר לי, יתמוך דברי לבך, שמור מצוותי וחיה... "
וסיום הוידוי האישי הזה:
"שמע בני וקח אמרי, וירבו לך שנות חיים" (ד)
ועוד על היחס לדברי הורים:
"נצור בני מצוות אביך, ואל תיטוש תורת אמך. קשרם על לבך תמיד, ענדם על גרגרותך. בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליו והקיצות היא תשיחך" (ו, כ)
מצויה כאן הבטחה לבן: אם תשמור מצוות אביך, תשמור המצווה עליך!
לאחר שקבענו את סמכותו של האב להוכיח; לאחר שגילינו את מקור הסמכות במשפחה, נבחן את הדרכים בהם מעביר האב את אמונתו ועמדותיו לבנו.
גם כאן, אם נשאל את המחנך המודרני כיצד מחנכים נער לקבל את תורת אביו, יאמר בבהלה: רק לא להטיף, רק לא אינדוקטרינציה. הטוב ביותר, יאמר לך המחנך המודרני, להציב בפני הילד את שתי העמדות: זה שאתה מאמין בה, וזו שאינך מאמין בה, ולתת לילד להחליט איזו מהן מקובלת עליו.
ושלמה המלך עומד מנגד ומחייך. הוא מאמין בכוחה של המילה, בכוחו של הדיבור. הוא מצייר בצבעים מרכיבים את אושרו של הבוחר בטוב; הוא מתאר תיאורים פלסטיים את מפלתו של הנכשל. אין הוא מניח לשומע להחליט. הוא כבר החליט בשבילו. נשמע כמה דוגמאות מדרך זו:
"בני, אם יפתוך חטאים אל תובא. אם יאמרו לכה אתנו, נארבה לדם, נצפנה לנקי חינם, נבלעם כשאול חיים, ותמימים כיורדי בור, כל הון יקר נמצא, נמלא בתינו שלל, גורלך תפיל בתוכנו, כיס אחד יהיה לנו". (פרק א)
התיאור כל כך מושך את הלב: הסיכון כל כך קטן, הסיכוי כל כך גדול. ועל הכל, הפיתוי של ה"חברה", האחדות, השותפות: "גורלך תפיל בתוכנו, כיס אחד יהיה לנו". ומה אומר שלמה כנגד פיתוי זה? הוא מצייר ציור מקביל:
"בני, אל תלך בדרך אתם. מנע רגלך מנתיבתם... כי חינם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף..."
דומה אתה, אומר שלמה לבן הצעיר, לעוף המתפתה לאסוף גרעינים ברשת. הסיכון קטן, הסיכוי גדול. המון גרעינים ברשת. רק תרד לאסוף מן ההפקר - ונלכדת!
ותאור נוסף. תאור מאבקו של הבן. האב עומד מנגד, ומטיף. כן, מטיף דברי אזהרה באזני הבן. נשמע אותם, ונראה כמה ציורים הם.
"בני, לחכמתי הקשיבה. לתבונתי הט אזנך.
(כמה לא חינוכי להתחיל כך דברים באוזני הבן...)
לשמור מזימות ודעת שפתיך ינצורו. כי נופת תיטופנה שפתי זרה. וחלק משמן חיכה. ואחריתה מרה כלענה, חדה כחרב פיות. רגליה יורדות מות, שאול צעדיה יתמוכו... הרחק מעליה דרכך, ואל תקרב אל פתח ביתה. פן תתן לאחרים הודך, ושנותך לאכזרי... ונחמת באחריתך, ככלות בשרך ושארך." (פרק ה)
הדימויים חריפים כל כך: חלק משמן חיכה. מרה כלענה. חרב פיפיות. רגליה יורדות מות. ונהמת באחריתך. בכלות בשרך ושארך.
נסכם את הדברים שקראנו. האני מאמין החינוכי של שלמה המלך מבוסס על החובה, הסמכות והמשמעת. האב חייב לחנך את בנו; הוא היודע והוא הדורש. הוא המטיף, והוא המצפה שדבריו גם יתקבלו. לא כל כך מודרני, אבל די משכנע.