האמנה - ההחלטות של עולי הגולה

מחבר: יהודה איזנברג

נחמיה פרק י'

 לאחר התארגנות ראשונה של העולים מבבל, כורת העם ברית עם ה'. ברית זו קרויה "אמנה", ותאור הברית הוא זה:

"ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה, וכותבים.

ועל החתום שרינו לויינו כוהנינו."

לאחר מכן - רשימת החותמים, ובהם נחמיה, כוהנים ולוויים וראשי העם.

מה כוללת האמנה? כאשר ננתח אמנה זו נראה כי היא כוללת התחייבות לשמור מצוות הכתובות בתורה, היא כוללת מצוות שאנו מכירים אותן כמצוות "דרבנן", והיא כוללת גם התחייבויות חדשות של העולים לארגון חייהם הדתיים.

תחילה ההתחייבויות כלליות:

"...באים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלקים אשר נתנה ביד משה עבד האלקים,

ולשמור ולעשות את כל מצוות ה' אדונינו ומשפטיו וחוקיו."

הכרזה זו היא הכרזה כללית, ומתייחסת לתורה כולה.

ההתחייבות הבאה מתייחסת לנושא הכאוב של אותו דור - ולא במקרה, של דורנו אנו גם כן - נשואי התערובת. וכאן ההחלטה היא

"ואשר לא ניתן בנותינו לעמי הארץ,

ואת בנותיהם לא ניקח לבנינו."

איסור זה אמנם מפורש בתורה, אולם הם הבינוהו כמתייחס לשבעת העמים יושבי הארץ, והיה צורך להסביר את האיסור ולהגדירו שנית.

ההתחייבות הבאה אינה מתייחסת למצווה הכתובה בתורה:

"ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת,

לא נקח מהם בשבת וביום קודש."

כאן מופיע איסור לקנות מן הגויים המביאים סחורה בשבת. איסור מסחר, כשאין הוא מלווה בכתיבה או בהעברת הסחורה מרשות לרשות, איננו איסור מן התורה, אלא איסור מדרבנן. ומעניין שהם כללו איסור זה בכתב האמנה שהתחייבו בו. אמנם: גם ירמיהו מזכיר עניין זה ואומר "השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים" (יז כא), אבל בדברי ירמיהו מודגש עניין ההעברה של המשא, ולא המסחר בו.

ההתחייבות הבאה מעניינת עוד יותר:

"וניטוש את השנה השביעית, ומשא כל יד."

כאן מתכוונים הם לשמירת שנת השמיטה - הם מתחייבים ליטוש את השדות בשנת השמיטה ולא לעבד אותם, וכן ליטוש את משא כל יד. פירוש: לוותר על כל חוב, על כל תביעת כסף שמישהו חייב לרעהו.

שתי מצוות אלה אמנם כתובות בתורה, ואין שום חידוש, לכאורה, בכך שהם מתחייבים לקיים אותן, ולא היא. לדעת רוב הפרשנים מצוות שמיטת קרקעות ושמיטת כספים המוזכרת בתורה אינה נוהגת בזמן עזרא, כיוון שמצוות אלה נוהגות כאשר רוב ישראל על אדמתם, דבר שבימי בימי עזרא ונחמיה לא היה. ובכל זאת, עם חידוש היישוב היהודי בארץ, מתחייבים העולים לקיים את מצוות השמיטה, למרות הקשיים בקיום מצווה זו, ועל אף העובדה שיכלו להימנע מקיום מצוות שמיטה בלי לעבור על איסור מן התורה.

לאחר סדרת מצוות אלה, קיימת באמנה התחיבות חדשה: "והעמדנו עלינו מצוות". כאן העולים מתחייבים לקיים חובות מיוחדים, לצורך השעה וסדרי החיים. התחייבות זו מתייחסת לתרומות כסף לצורך עבודת הקורבנות של בית המקדש, וכן קביעת תורנות להביא עצים לשריפה על המזבח בבית המקדש.

ההתחייבויות הקשורות לבית המקדש גוררות התחייבויות נוספות השייכות לבית המקדש:

"ולהביא את ביכורי אדמתנו וביכורי כל פרי כל עץ שנה בשנה לבית ה'.

ואת בכורות בנינו ובהמתנו ככתוב בתורה,

ואת בכורי בקרינו וצאננו להביא לבית אלהינו לכהנים המשרתים בבית אלהינו".

התחייבויות אלה קשורות לאותם חלקים מפרי השדה והחי שיש להביאם לבית המקדש. אגב בכורות הצאן מזכירים הם גם את פדיון בכור האדם הניתן לכהן.

האמנה ממשיכה בתיאור התרומות והמעשרות הניתנים לכהן וללווי. לדעת בעלי התוספות רמוז באמנה עונש שניתן ללוויים. במפקד העולים מבבל נתגלה כי הלוויים לא עלו לארץ. כעונש על העדיפם את חיי הגולה, קנס אותם עזרא, ואת המעשר הראשון, שהיה מיועד להם, העביר לכוהנים. וכך מופיע הדבר באמנה:

"והיה הכהן בן אהרן עם הלוויים בעשר הלוויים."

מעשר הלוויים לא יהיה עוד חלק הלוויים לבדם, והכהן הוא הבא לקבל מעשר זה במקומם.