אלי אלי למה עזבתני?
מחבר: יהושע רוזנברג
תהלים כב
מתוך: מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
במזמור דבריה של דמות מעונה וסובלת. עינויי גוף ועינויי נפש. אויבים המשולים לחיות רעות רודפים את הדובר ומצפים למותו. את הירושה, את בגדיו, הם מחלקים ביניהם עוד בחייו. השונאים לועגים ובזים לאמונתו ולביטחונו בה'. את הסיבה לסבלו הוא תולה בעובדה שה' עזבו. הוא קורא אל ה' ולא נענה:
"אלוהי, אקרא יומם ולא תענה".
הדובר במזמור מגיע כמעט לכלל ייאוש. הוא מרגיש כה קטן וסובל עד שהוא קורא:
"ואני תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם".
אבל בזכרו את נפלאות ה' והטובה שגמל לאבותינו הוא מתמלא תקווה ומבקש מהקב"ה שיושיעו. תקוותו היא כה גדולה עד שהוא מודה מראש לאלוהיו וקורא לכל העמים ולכל הדורות להכיר בה' ובגדולתו.
בניגוד לדבריו בתחילת המזמור: "אקרא יומם ולא תענה" הוא אומר עכשיו:
"ומקרני רמים עניתני"...
"כי לא בזה ולא שקץ ענות עני, ולא הסתיר פניו ממנו, ובשועו אליו שמע".
במזמור לא נזכר מהי הצרה ממנה מבקש המתפלל להיוושע. מיהו המתפלל ומי הם אויביו? נחלקו חכמים ומפרשים בשאלת זיהויה של הדמות הדוברת במזמור. האם מדובר כאן במזמור שהוא תפילה אישית של איזשהו פרט, או מזמור של הציבור.
הרד"ק בתחילת פירושו לפרק מציע כמה אפשריות:
"...והם [כלומר חז"ל] אמרו: כי על אסתר נאמר זה, ועל ישראל שהיו בגלות באותו זמן.
ויש מפרשים אותו על דוד בעודנו בורח מפני שאול.
והנכון, כי איילת השחר נאמר על כנסת ישראל שהיא בגלות הזאת. וסוף המזמור יוכיח, וקראה 'אילת השחר' כמו שהמשיל אותה בשיר השירים בצבאות או באילות השדה... ועתה היא בחשכה בגלות הזאת כאילו היא נשכחה ונעזבה וקוראה מן הגלות: 'אלי אלי למה עזבתני?' והוא בלשון יחיד, על עם ישראל יחד, שהם כאיש אחד בגלות ובלב אחד".
באפשרויות שמנה רד"ק יש מצד אחד דעה כי המזמור הוא מזמורו של פרט המתאר את מצבו, אסתר או דוד, ומצד שני דעה כי האני הדובר במזמור הוא עם ישראל. רש"ר הירש רואה אף הוא במזמור מזמורו של עם ישראל וזו לשונו:
"מזמור זה עידוד מצד ההכרה שהנה הבוקר ממשמש ובא למי שעודנו שרוי באישון לילה. ישראל הוא, ישראל המבטא את רגשותיו בחשכת גלותו. ליל הצרות מקיף אותו, ליל האובדן הנשקף. הוא מרגיש כאילו ה' עזבו ; עם כל זאת הוא יודע שלא פסק יחסו אל ה', וכשם שהוא זוכר את הישועה אותה מצאו אבותיו בה' בכל צרותיהם, כן הוא מטפח, נוכח עיני שונאיו, את זיכרון כל הדברים שהיו לו עד כה לעידוד ולסעד, וזה נותן לו את כוח ההבלגה על כל ההפסדים החיצוניים ואת הביטחון בתשועת ה' העתידה לבוא. עתה מרוממת אותו הצפייה לשמש מבשר דבר ה', מדרגה אשר הוכשר לה דווקא בניסיונות הסבל שעברו עליו ושעמד בהם. והוא נעשה מבשר תחילה לצאצאי עמו בלבד ואחר כך לכל האנושות שתבוא לידי הכרה בממשלת ה', תשתעבד בעצמה לרצונו ותגיע לאושר הניתן להשיג בארץ ולהנאת החיים האמיתיים. חזיון העתיד מלא האור המתפתח מתוך ליל הגלות היהודית - הלוא הוא השחר, אור הבקר המנבא רוב טוב, אשר אותו יביאו מבשרי האור של יום ישראל ויום העמים המתעתד לבוא".
מפרשים חדשים רואים בפרק מזמור של פרט, יחיד סובל המספר על צרותיו. לדעתו של גונקל סובל המתפלל ממחלה קשה והוא מבקש רפואה ממכתו. המתפלל השוכב על ערש דווי מתאר את מצבו:
"כמים נשפכתי, והתפרדו כל עצמותי, היה ליבי כדונג, נמס בתוך מעי.
יבש כחרס כוחי, ולשוני מודבק מלקוחי, ולעפר מות תשפתני".
האויבים הם אלה המוצאים להם שעת כושר ללעוג לו על אמונתו בה'. הם מתלוצצים על דברי הביטחון בה' שהוא משמיע תמיד.
"כל רואי ילעיגו לי, יפטירו בשפה יניעו ראש.
גול אל ה', יפלטהו, יצילהו, כי חפץ בו".
הם מצפים לקצו וכבר מחלקים בדמיונם את רכושו ביניהם:
"יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל".
למשמע הלעג הוא מתחזק בביטחונו בה' ומתפלל אליו מן המצוקה הקשה. סיום הפרק הוא אופטימי. המשורר מתאר את ההודאה שיודה לה' לאחר תשועתו. הוא יהלל את ה', יערוך סעודת הודיה ויקריב שלמים. חבריו יצטרפו לסעודה וישבחו אתו את ה'.
"מאתך תהלתי בקהל רב. נדרי אשלם נגד יראיו.
יאכלו ענוים וישבעו יהללו ה' דורשיו..."
ישועתו תביא את כל הגויים להכיר במלכות ה'. הכל יספרו את ישועת ה' מדור לדור.
"יזכרו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ
וישתחוו לפניך כל משפחות גוים
כי לה' המלוכה ומושל בגוים
אכלו וישתחוו כל דשני ארץ, לפניו יכרעו כל יורדי עפר, ונפשו לא חיה
זרע יעבדנו יסופר לאדני לדור
יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה"