האדם הבודד מול אלהים
מחבר: יהודה איזנברג
תהילים כז
מתוך: מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
"ה' אורי וישעי - ממי אירא;
ה' מעוז חיי - ממי אפחד".
לאחר הכרזת הביטחון מבקש המתפלל בקשה אחת:
"שבתי בבית ה' כל ימי חיי;
לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו."
לכאורה - הכל שפיר. המתפלל בטוח בעצמו, והוא שואף לשלמות. והשלמות: לשהות בבית המקדש, להיות שם מידי יום, מידי בוקר.
ולפתע - תפנית במזמור, תפנית בהרגשתו של המשורר. הרגשת הביטחון מתחלפת בבדידות נוראה. והמתפלל, שלפני רגע לא ירא ולא פחד, מתמלא חרדה ופחד. ונשמע את דבריו:
"שמע ה' קולי אקרא, וחנני וענני.
לך אמר לבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש.
אל תסתר פניך ממני, אל תט באף עבדך.
עזרתי היית.
אל תטשני ואל תעזבני, אלוהי ישעי.
כי אבי ואמי עזבוני, וה' יאספני."
המשורר פונה אל האלוהים ומבקש: "שמע ה' קולי אקרא". מדוע פונה הוא אל האלוהים? האם היה גורם חיצוני שעורר אותו לפנות לה'? לא! הגורם הוא פנימי, הרגשה פנימית, ללא כל מעורר מבחוץ: לך, אמר לבי, בקשו פני. לבי אמר לי אודותיך, ה', "בקשו פני". לבי, הוא, מעצמו, אמר לי לבקש את פניך. ולכן: "את פניך ה' אבקש". אני נענה לפנית לבי, ואני מבקש את פניך.
את פירוש הביטוי "מבקשי פניך" אנו יכולים ללמוד מפסוקים דומים: "דרשו ה' ועוז, בקשו פניו תמיד, זכרו נפלאותיו אשר עשה" (ק"ה, ד-ה). מבקשי פניך הם המבקשים לדעת את מעשיו, את כוחו ועוזו. לבי אמר לי, אומר המשורר, לבקש את פניך, להכיר את כוחך.
האדם אינו יכול למצוא את האלוהים, אם אין האלוהים ממציא עצמו לאדם. והמתפלל, שלפני רגע היה בטוח ומאושר ומבקש להיות בבית המקדש, נתקף לרגע ספקות: האמנם ירצה האלוהים אותי? והוא ממשיך ומתפלל:
"אל תסתר פניך ממני, אל תט באף עבדך.
עזרתי היית.
אל תטשני ואל תעזבני אלוקי ישעי".
יחסו של האדם אל האלוהים הוא דו-סטרי: האדם פונה אל האלוהים, והוא מצפה לתגובה. "אל תסתר פניך ממני" - "את פניך ה' אבקש".
וכאשר האדם בודד בעולם, והוא מבקש בטחון באלוהים, חש הוא כי גם הקשרים הטבעיים והברורים ביותר, גם הם אינם נוסכים בו בטחון. גם על אביו ובאמו אינו יכול לסמוך. "כי אבי ואמי עזבוני, וה' יאספני". רש"י מפרש את הפסוק פירוש חריף ומדהים:
"כי אבי ואמי עזבוני - בשעת תשמיש להנאתן נתכוונו.
כיוון שגמרו הנאתן, זה הופך פניו אילך, וזה הופך פניו אילך –
וה' יאספני. הקב"ה שומר את הטיפה וצר את העובר".
המתפלל כמו נכנס לסוד הוויתו, לסוד יצירתו. והוא אומר: אני כל כך בודד; כל קיומי במקרה, בטעות, בחוסר כוונה. האחד שבאמת רוצה בקיומי, הלא הוא האלוהים. "כי אבי ואמי עזבוני - וה' יאספני". הוא אסף אותי, והוא זה שכיוון את יצירתי ואת קיומי.
המתפלל נפרד מכל סביבתו. אין לו רעים. גם הוריו קשורים אליו קשר מקרי בלבד. נותר לו אחד: האלוהים. והוא מבקש:
"הוריני ה' דרכך, ונחני באורח מישור, למען שוררי".
שוררי - אויבי. רעים אין לי. שונאים - יש. הוריני ה' דרכך, תן לי אות, כדי שהדבר הבטוח האחד שיש לי בעולמי אמנם יהיה נכון. תן לי האות, כדי שבמעשי אלך בדרכך, שכן בלעדיך אין לי כלום.
"אל תתני בנפש צרי, כי קמו בי עדי שקר, ויפח חמס".
"לולי האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים" –
אם לא האמונה כי אמנם אראה בטוב ה', כי אז - והמשורר כמו נחנק, ואינו ממשיך את המשפט הקטוע הזה. "לולי האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים" - ואנחנו יודעים בדיוק מה היה קורא. אנו יודעים מה מצפה לאדם שאין לו אוהבים, ואינו בוטח באביו ואמו, ואויביו מסתכלים ומחכים לכישלונו.
התקווה, התקווה והאמונה הם המחזיקות בידיו של המאמין. והוא מסיים:
"קווה אל ה', חזק, ויאמץ לבך, וקווה אל ה'".
רק תקווה אחת לנו בעולם עוין ומגור מסביב.
"קווה אל ה', חזק, ויאמץ לבך, וקווה אל ה'".