הצילה נפשי משפת שקר
מחבר: יהודה איזנברג
תהילים קכ
מתוך: מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
(א)שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני:
(ב)ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה:
(ג)מה יתן לך ומה יסיף לך לשון רמיה:
(ד)חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים:
(ה)אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר:
(ו)רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום:
(ז)אני שלום וכי אדבר המה למלחמה:
מזמור ק"כ, הנו מזמור שלמרות קיצורו, ניתן להתפרש בכמה דרכים. בשיחתנו זו נעמוד על העושר והרבגוניות שבמזמור.
מה אופיו של המזמור? האם הוא מזמור קינה, על הרעות הנגרמות על ידי לשון רמייה, או שמא מזמור תודה על הצלה מלשון זו?
את המזמור אפשר להבין בכל אחת מהדרכים: הניסוח "קראתי ויענני", והביטוי "אני שלום" - מחזקים את ההנחה כי המזמור מתאר מצב שלאחר ההצלה מלשון הרמייה; ואילו הפסוקים המדגישים את הרע והמפחיד, כמו "לשון רמייה"; "גחלי רתמים" "אוהלי קידר" - כל אלה מחזקים את ההנחה כי המזמור מתאר את מצב הפחד, ולא את השמחה שעה שהפחד עבר.
ואמנם - רוב הפרשנים מפרשים את המזמור כמזמור תפילה ובקשה. והביטוי "קראתי ויענני" - לא יתפרש כלשון עבר, כבר ענני, אלא כפירושו של רד"ק: "ויענני - עבר במקום עתיד". ופירושו: יענה לי, בעתיד.
על מה מתלונן בעל המזמור?
"ה' הצילה נפשי משפת שקר, מלשון רמייה."
מיהו זה המכונה "שפת שקר"? האם זה עם, או אולי אדם, ואולי אף לא אדם, אלא תכונת הדיבור שבאדם?
הפסוק הבא אינו מסייע לפתור את הבעיה:
"מה ייתן לך ומה יוסיף לך לשון רמייה?"
אל מי פונה בעל המזמור: לבעל הלשון, ושאלתי היא "מדוע אתה משקר", או שמא הפסוק ממשיך את הפסוק הקודם, והשאלה מכוונת לה': מדוע אתה, ה', מניח את קיומה של לשון הרמייה? מה מוסיפה זו לך, שאתה משאירה ומקיימה?
פסוק ד' מצטרף אף הוא לקושי:
"חצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים."
האם פסוק זה הוא המשך השאלה "מה ייתן לך ומה יוסיף לך לשון רמייה"? או שמא הפסוק הנו תשובה: לשון רמייה תביא על הדובר בה, חצי גיבור שנונים וגחלי רתמים?
חלקו השני של המזמור עוסק ביחס שבין ישראל לשכניו. נמשיך לעיין במזמור, ונחפש בסופו פתרונות לשאלות שהעלינו.
השהות בקרב האומות הנה סבל וכאב:
"אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אוהלי קדר"
המדבר הופך כאן נציג האומה כולה, המצטערת על שהיא גרה עם "משך" ועם "קדר". ההדגשה של הגלות בקרב אומות אלה מוסברת בפי רד"ק, והיא מקבלת משמעות לאור תקופתו ולאור תקופתנו
"וזכר הגלות אשר בישמעאל, ולא זכר אשר באדום, כי רוב גלות ישראלבין הישמעאלים".
על שכנות זו עם ישמעאל מתאונן בעל המזמור:
"רבת שכנה לה נפשי עם שונאי שלום.
אני שלום וכי אדבר המה למלחמה."
ראינו, אם כן, כי סופו המזמור מתייחס לקשרים שבין ישראל וקדר; ישראל וישמעאל. אילו תשובות ישיב סוף המזמור לגבי השאלות שהצבנו בתחילתו? נחזור ונקרא את תחילת המזמור:
"ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמייה
מה ייתן לך ומה יוסיף לך לשון רמייה"
בהתחשב עם סופו של המזמור, נפרש פסוקים אלה כפנייה של ישראל לשכניו: המשורר מבקש מה' שיצילו מלשון רמייה, והוא מתלונן על שכניו המשתמשים בלשון זו:
"מה ייתן לך ומה יוסיף לך לשון רמייה"
מתריס המשורר נגד שכניו.
וההמשך:
"חצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים."
המשך זה יכול להתפרש בשתי דרכים: או כהסבר מהותו של לשון הרמייה, שהוא כחצי גיבור חדים, ובקציהם גחלים הגורמות שריפה. והסבר אחר: תשובה יש כאן. ה' משיב לבעל המזמור: שאלת מה ייתן לשון רמייה - התשובה: הלשון תגרום לדובר בה להיפגע בחצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים.
הנה, שלמותו של המזמור פתרה חלק מהשאלות שראשיתו הציבה בפנינו: המשורר מתלונן על שכניו, על אוהלי קדר, ומונה בהם שתי חסרונות: שפת שקר, ושנאת שלום. הוא מתפלל לאלוהים שיגמול על לשון הרמייה שלהם, ומסיים בהכרזה:
"אני שלום, וכי אדבר - המה למלחמה";
שעה שאני קורא באוזניהם קריאת שלום - הם מכינים את עצמם למלחמה.