הרועה והמלך
מחבר: יהודה איזנברג
תהילים כג
מתוך: מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
(א) מזמור לדוד ה' רעי לא אחסר:
(ב) בנאות דשא ירביצני על מי מנחות ינהלני:
(ג) נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו:
(ד) גם כי אלך בגיא צלמות
לא אירא רע כי אתה עמדי
שבטך ומשענתך המה ינחמני:
(ה) תערך לפני שלחן נגד צררי
דשנת בשמן ראשי כוסי רויה:
(ו) אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי
ושבתי בבית ה' לארך ימים:
במזמור כ"ג מצוירות שתי תמונות, המבטאות את דרכו האישית של דוד המלך, ואת דרכו של עם ישראל כולו: המזמור מתאר את המעבר מרועה צאן למלך היושב על כיסאו; ומעבר מעם נודד לעם היושב בארצו.
שתי תמונות קצרות במזמור, שהמשל והנמשל שלובים בהם ושקופים בהם:
המשל הראשון פותח בקביעת עובדה:
ה' רועי - לא אחסר
הצאן הן המדברות: ה' הוא הרועה, ולכן לא אחסר.
מה תכונתו של הרועה? כיצד הוא מנהל את צאנו? והצאן משיבות:
בנאות דשא ירביצני
על מי מנוחות ינהלני.
בשעות החום רובצות הצאן ומעלות גרה, כפי המתואר בשיר השירים "איכה תרביץ בצהרים". הרועה שלי, אומרת הכבשה, מרביצני בנאות דשא. וכאשר הוא מוליכני לשתות מים, אין הוא הולך לנחל הזורם בחוזקה, אלא למים שקטים, ל"מי מנוחות".
נפשי ישובב
ינחני במעגלי צדק
למען שמו.
כאן מתחילה הכבשה להעלות מוטיבים "אנושיים". הדברים דו משמעיים הם, ומשל ונמשל חברו בהם יחד.
אם בתיאור הקודם היה העיקר דשא ירוק ומים זכים, הרי שבבית זה מסופר כי הרועה דואג גם לנפש ולצדק: נפשי ישובב, ינחנו במעגלי צדק.
הרועה דואג לנפש הצאן, ולכן מוליכן "בשובה ונחת", בהשקט ובשלווה. הדרכים - המעגלים - שהוא בוחר, הם "מעגלי צדק".
שני ביטויים דו-משמעיים אלה: "נפשי" ו"מעגלי צדק" - מוליכים אל הנמשל. הרועה הדואג לכבשה מוליכה בדרכים נוחות, שהן הן "מעגלי צדק". או בניסוחו של ברי"ל: "ואמר צדק, שעיקר כוונתו על דרכי הנפש".
מדוע דואג הרועה לצאן? התשובה קצרה, ומוכרת ממקומות שונים במקרא:
למען שמו.
כמו: "למען שמך ה', וסלחת לעווני כי רב הוא" (תהילים כה, יא); או: "קומה... ופדנו למען חסדך" (תהילים כד, כז). הרועה, שכאן חזר ולבש את דמותו של ה' - מוליך את הצאן למען שמו - בגלל התחייבויותיו והבטחתו.
הרועה מנהל את צאנו "במעגלי צדק". אך לעתים עוברת הדרך במקומות מסוכנים. וגם אז:
גם כי אלך בגיא צלמות
לא אירא רע
כי אתה עמדי.
הפניה אל הרועה - אל האלוהים - הופכת כאן להיות פניה ישירה: לא עוד תאור הרועה כמישהו רחוק, המתואר בגוף שלישי: "ינחני", "ינהלני", "למען שמו"; אלא פניה ישירה:
אתה עמדי.
אדם הנמצא בגיא צלמות חש את האלוהים לידו ממש, והוא פונה אליו בקרבה ובלהט:
אתה עמדי.
כיצד מנהל הרועה את עדרו? מדוע אין הצאן פוחד מצל-מוות?
שבטך ומשענתך המה ינחמוני.
את מי מכה השבט? מי נשען על המשענת? מדוע מתנחמת הכבשה במקלו של הרועה? הרועה מחזיק בידו מקל. לעתים הוא מכה בו את הכבשים, לעתים הוא מכוון אותם בעזרתו. אלה הם שני פנים של הנהגת העדר. שני אלה, ההנהגה התקיפה, והניהול השקט והנוח - שני אלה הם המנחמים. ובלשון רש"י :
"ייסורים שבאו עלי, ומשען שאני בטוח על חסדך - שניהם ינחמוני".
ה"שבט" הוא מונח דו-משמעי: הוא המקל, והוא גם סמל השלטון. במזמור המתאר את המלך (מזמור מ"ה) נאמר:
"כיסאך אלוהים עולם ועד, שבט מישר שבט מלכותך".
"שבט מישור" - משפט צדק. "שבט" במשמעות של מקל חובלים; "שבט מלכותך" - שרביט המושל.
גם כאן, תאור השבט של הרועה הוא המעבר לתמונה השניה, תמונת שולחן המלכות:
תערוך לפני שולחן נגד צוררי
דישנת בשמן רעש
כוסי רוויה.
הפעם - לא כבשה המדברת על רועה, אלא מלך המדבר על אלוהיו: למרות כל צוררי שולחני ערוך. המשיחה בשמן היא אקט הממלכה, כפי המתואר בשמואל א (טז, יג) "ויקח שמואל את קרן השמן, וימשח אותו בקרב אחיו". "דישנת בשמן ראשי".
המזמור מסתיים בתפילה:
אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי
ושבתי בבית ה' לאורך ימים.
וכאן - שוב ההתרחקות. אם בהיותו בגיא צלמות פונה הוא אל האלוהים בפניה ישירה, "אתה עמדי" - בימי שלווה ורוגע חוזר האדם ומתרחק מאלוהיו: לא נאמר "ושבתי בביתך", אלא "בבית ה'" - גוף שלישי. הקרבה הגדולה של האדם לאלוהיו היא דווקא בגיא צלמות, לא בכס המלכות.