מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית
מחבר: יהושע רוזנברג
תהלים קד
מתוך: מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
מזמור ק"ד מהלל את חכמתו של הקב"ה המשתקפת בבריאה:
ה' אֱלהַי גָּדַלְתָּ מְּאד הוד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ...
מָה רַבּוּ מַעֲשֶיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.
מזמורנו נכנס למקומות רבים בסידור התפילה:
הוא נבחר כשיר של יום לראש חדש, אולי בעקבות הפסוק: עָשָה יָרֵחַ לְמועֲדִים...
בהרבה קהילות הוא נאמר בכל שבתות החורף משבת בראשית ועד שבת הגדול.
הוא נאמר גם בעת האזכרה ליד קברו של אדם.
רד"ק בפתיחה לפירושו למזמור אומר:
זה המזמור מספר בו מעשה בראשית, וכי הכל עושה האל יתברך בחכמה לתיקון הבריות.
הפרק רומז למסופר בתיאורי הבריאה בספר בראשית.
כך למשל מתוארת בריאת השמים בספר בראשית:
וַיּאמֶר אֱלהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם:
וַיַּעַשׂ אֱלהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן:
וַיִּקְרָא אֱלהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם ...
והתיאור המקביל בפרקנו:
הַמְקָרֶה בַמַּיִם עַלִיּותָיו ... נוטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.
בתיאור היום הרביעי לבריאה נאמר בבראשית א':
וַיּאמֶר אֱלהִים יְהִי מְארת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּום וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאתת וּלְמועֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים:
וְהָיוּ לִמְאורת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.
ובפרקנו נאמר:
עָשָה יָרֵחַ לְמועֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבואו:
תָּשֶׁת חשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּו תִרְמשׂ כָּל חַיְתו יָעַר.
ואולם המשווה את תיאור הבריאה בבראשית עם פרקנו מגלה כי המשורר חורג מסדר התיאור שבבראשית. האדם, למשל, מופיע הרבה יותר מוקדם מאשר התיאור בבראשית:
מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבדַת הָאָדָם לְהוצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ:
וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנושׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנושׁ יִסְעָד.
מגמת התיאור בפרקנו שונה מזו של בראשית. משורר פרקנו מבקש לתאר את ההרמוניה שבבריאה, את ההתאמה של כל חלקי הבריאה. את מחזוריות החיים. לכל דבר בעולם יש תפקיד. כל חלקי הטבע קשורים זה בזה:
יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנון אֲשֶׁר נָטָע: אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרושִׁים בֵּיתָהּ:
הָרִים הַגְּבהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.
המשורר מדבר על קיומו של העולם, על הקיום המתמיד החוזר חלילה, הממשיך ומתחדש תדיר.
הנביא ישעיהו בפרק ס"ו פסוק כב אומר:
כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עשֶה עמְדִים לְפָנַי נְאֻם-ה' כֵּן יַעֲמד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם.
ומבאר רד"ק:
קראם חדשים כי הם עומדים בחדושם ולא יבלו, כמו שהיו ביום שנבראו כן הם היום, וכן יהיו, וכן הארץ עומדת בחדושה לא תבלה אלא שתולדותיה בלים, וכן אמר שלמה דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.
לאור מגמה זו של הכתוב תופשים המים מקום מרכזי בפרקנו. המשורר מתאר את מחזור המים בטבע ומתאר את המים כמקור החיים לצומח לחי ולאדם:
הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן:
יַשְׁקוּ כָּל חַיְתו שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם:
עֲלֵיהֶם עוף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּון מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קול:
מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּותָיו מִפְּרִי מַעֲשֶיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ:
מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבדַת הָאָדָם לְהוצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ:
וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנושׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנושׁ יִסְעָד.
כל היצורים ביקום פונים אל הקב"ה לבקש את פרנסתם והוא דואג לכל אחד ואחד. במדרש הנמצא באוצר המדרשים שהוציא אייזנשטיין בעמוד תקד נאמר:
ישתבח שמו ויתרומם זכרו שהוא זן ומפרנס את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים.
והמקור בפרקנו:
הַכְּפִירִים שׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם:
כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּו:
תִּתֵּן לָהֶם יִלְקטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוב:
תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.
הפסוק האחרון של הפרק: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי את ה' הללויה" נראה לכאורה חורג מן הנאמר בפרק. הוא אינו עוסק בבריאה, בטבע. אולם אם נקבל את הקביעה כי מגמת המשורר להצביע על ההרמוניה שבטבע נראה שהפסוק משתלב יפה בפרק. הרשעים החוטאים משבשים את השלמות שבבריאה. בעולם שלם ויפה אין להם מקום. ולפיכך מסכם המשורר:
יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי את ה' הללויה.