מקצה הארץ אליך אקרא / יהודה איזנברג
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מקצה הארץ אליך אקרא

מחבר: יהודה איזנברג

תהילים סא

מתוך: מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"

מקצה הארץ אליך אקרא

(א) למנצח על נגינת לדוד:
(ב) שמעה אלהים רנתי הקשיבה תפלתי:
(ג) מקצה הארץ אליך אקרא בעטף לבי בצור ירום ממני תנחני:
(ד) כי היית מחסה לי מגדל עז מפני אויב:
(ה) אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה:
(ו) כי אתה אלהים שמעת לנדרי נתת ירשת יראי שמך:
(ז) ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דר ודר:
(ח) ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרהו:
(ט) כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום:
 
מזמור ס"א בתהילים עוסק בנושא המוכר לנו ממקום כל שהוא: עם ישראל עסוק במלחמה נגד אויב הנמצא בצפון, וממרחקים, ממקום הקרב, הוא מתפלל בגעגועים לארץ ישראל.
 
נקרא את דברי המשורר:
 
"שמעה אלוהים רינתי, הקשיבה תפילתי. מקצה הארץ אליך אקרא..."
 
המתפלל נמצא בקצה הארץ, ומשם הוא קורא לאלוהים: שמעה רינתי, הקשיבה תפילתי. ומהי הבקשה?
 
"כי היית מחסה לי, מגדל עוז מפני אויב.
אגורה באהלך עולמים, אחסה בסתר כנפיך סלה".
 
המתפלל מבקש מחסה מפני אויב. אך לא די לו במחסה. הוא מבקש יותר ממחסה. הוא מבקש לחסות בצל כנפי השכינה. והיכן מקום זה? בעל המזמור ממשיך: המקום הוא:
 
"ירושת יראי שמך".
 
ואברהם אבן עזרא מעיר:
 
"שאדור בארץ ישראל, שנתת ירושה ליראי שמיך".
 
התפילה ברורה עכשיו לפרטיה: ממקום המלחמה, בצפון, מתפלל המשורר ומבקש מאלוהים להיות לו מגדל עוז. מחסה. ושאיפתו: לגור בסתר כנפיך, באוהליך. היכן הוא מקום זה? בארץ ישראל. בירושלים. מן הצפון מבקש המשורר על חייו בשלוה ובנחת, בארץ ישראל ובירושלים.
 
מדוע נזכר המתפלל באלוקיו רק בהיותו במלחמה רחוקה? מדוע בארץ לא התפלל במסירות כזאת? בעל המדרש שואל את השאלה הזאת בכל חריפותה. נשמע את דבריו:
 
"בכל מקום שקראו ישראל לקב"ה, ענה אותם.
קראו לו במצרים, [ענה אותם], שנאמר "וישמע אלוהים את נאקתם".
על הים - "ויאמר ה' אל משה, מה תצעק אלי";
במדבר - "וישמע אלוהים את קול דבריכם".
משנכנסו לארץ - "ויזעק שמואל אל ה'"; וכן בימי שלמה.
 
ומוסיף בעל המדרש:
 
ואף אנו, עכשיו, שגלינו, ענה אותנו.
שנאמר "קראתי שמך ה' מבור תחתיות - קולי שמעת" (איכה ג).
ועכשיו, שאני מקצה הארץ - אליך אקרא.
"שמעה אלוהים רינתי, הקשיבה תפילתי. מקצה הארץ אליך אקרא".
 
לכאורה, הכל טוב: בני ישראל קוראים את ה', והוא עונה אותם. כשהם בגלות, כשהם בקצה הארץ, הם קוראים, וה' עונה. אך כאן מופיעה השאלה:
 
"אמר להם הקב"ה: מקצה הארץ קראתם אותי,
כשהייתם בארץ, לא קראתם אותי!...
כשהייתי בתוככם - לא קראתם אותי!. (ילק"ש)
 
השאלה נשארת ללא מענה. מדוע זוכר עם ישראל את אלוקיו, רק כאשר הוא בגלות, במלחמה, בכאב. האמנם אלוקי ההלוויות ה', ולא אלוקי החתונות? כל אחד רוצה הלוויה יהודית, ובית קברות יהודי - אבל חתונה המנוהלת בידי רב - יכולה להיות נושא לויכוח. "מקצה הארץ אליך אקרא" אומר בעל המזמור. והדרשן שואל אותו בחיוך מלגלג: מדוע דווקא מקצה הארץ? ומדוע כשהייתם בארץ, כשהייתי בתוככם - מדוע אז לא זכרת לקרוא בשמי?
 
עובדה: הדרך אל האלוהים עוברת את מסלול הכאב והצער "תשב אנוש עד דכה, ותאמר שובו בני אדם" - עד דכדוכה של נפש. כאשר הנפש מדוכדכת, זוכר האדם את האלוהים. הבדיחות של הליצנים אינן מדברות אז אל ליבו.
 
והדרשן ממשיך וזועק: מה שאתם זוכרים עכשיו, אל תשכחו כאשר תשובו מן המלחמה. את שאתם יודעים בימי מלחמה - זכרו גם בימי שלום. התחילו את התפילה מקצה הארץ. סיימו כאשר אתם בבתיכם בשמחה ובאושר.