נצור לשונך מרע!
מחבר: יהודה איזנברג
תהלים ל"ד
מתוך: מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
מזמור ל"ד בתהילים עוסק בנושא שמנוקדת מבט עיתונאית איננו קיים כלל: מה קורה כאשר הכל כשורה, כאשר אין בעיות מיוחדות; כאשר אין דבר יוצא דופן. בניגוד למזמורים בהם מתלונן המשורר על גורלו, על גורל העם, במזמור ל"ד הוא כמו מתאר את המצב האידילי, את החיים כפי שהם צריכים להתנהל.
"דרשתי את ה' - וענני".
"כפירים רשו ורעבו - ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב".
"זה עני קרא - וה' שמע, ומכל צרותיו הושיעו".
מה אפשר לכתוב על מצב משעמם זה? על מה כותב המשורר? הרי זו שאיפה כל אדם: להגיע למצב בו אמנם הקשר שבין אדם ואלוקיו יהיה אמיץ, ועושה הטוב יבחין כי טוב עשה.
בפסוק י"ב חלה תפנית במזמור. עד פסוק י"א מתואר המצב האידיאלי, המצב בו צדיק טוב לו, ורשע רע לו. בפסוק י"ב מתאר בעל המזמור כיצד מגיעים למצב זה. מתאר מצב קיים, עובר בעל המזמור להיות מטיף. וכה דבריו:
לכו בנים, שמעו לי, יראת ה' אלמדכם.
מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב –
נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה.
סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו.
החיים הטובים המתוארים במזמור, החיים בהם דורשי ה' לא יחסרו כל טוב, חיים אלה מותנים בכמה תנאים: נצור לשונך ושפתיך, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום.
נתרכז כאן בתנאי הראשון: "נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה". במסכת עבודה זרה (יט:) מסופר סיפור נחמד על רבי אלכסנדראי.
רבי אלכסנדראי זה, היה הולך ברחובות עירו, וזועק: מי רוצה לחיות, מי רוצה לחיות? התאסף כל העולם אליו. אמר להם: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? - נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה".
על רקע סיפור תמים זה חיבר יהודי תמים אחר ספר שנדפס לפני פחות ממאה שנים. שם המחבר היה: רבי ישראל מאיר הכהן מראדין. ושם הספר - "חפץ חיים". כותרת המשנה של הספר אומרת: על שם הפסוק "מי האיש החפץ חיים... נצור לשונך מרע".
בספר "חפץ חיים" ניסה רבי ישראל מאיר לנסח בצורת כללים משפטיים את ההנחיה הכללית שבפסוק. הפסוק במזמורנו אומר "נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה". הספר חפץ חיים מנסה להגדיר את הדברים במדויק.
אנו חיים בתרבות האומרת כי זכות הצבור לדעת הנה ערך עליון, כי חובת העיתונות לדווח הנה כמעט מצוות עשה. הבה נבחן כיצד הייתה חובת הדיווח נעשית על פי העקרונות של "נצור לשונך מרע":
נבחר דוגמה מן החיים: אומרים שראובן גנב מביתו של שמעון רכוש. האם מותר לי לפרסם את הדבר? רבי ישראל מאיר הכהן קובע כי כמה תנאים דרושים כדי שיהיה מותר לי לפרסם את הדבר:
* שאראה את הדבר בעצמי, ולא מפי שמועות לא בדוקות.
* שאשקול פעם נוספת אם אמנם החשד אמת.
* שאפנה אל הגנב ואציע לו להחזיר את הגניבה.
* כאשר אספר - לא אפריז על מה שאמנם קרה.
* שכוונתי אמנם תהיה להביא תועלת לנפגע.
* שלא אגרום לאיש נזק רב יותר משהיה נגרם לו אילו ניתן יהיה להעמידו לדין.
יש לציין שמגבלות אלה לגבי פרסום ידיעות על חשודים נראות לנו נוגדות כמעט את אשיות החברה שאנו חיים בה. איזו עיתונות משעממת תהיה לנו אם תפעל בהתאם להנחיות אלה!
מעניין לדעת כי היו ימים ובית המשפט במדינת ישראל אימץ כמעט בשלמות את הרעיונות האלה. במשפט דיבה שנתברר בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כתב בית המשפט דברים אלה:
"החובה המוסרית או החברתית היא להפנות את הדברים בדרך הודעה או תלונה לשלטונות המבצעים של המדינה, המשטרה, או היועץ המשפטי ונציגיו... אין כל חובה להפיץ דברים מסוג זה בקהל... העמדת עבריין לדין היא מטרה חשובה... פרסם ברבים של דברי האשמה אינו דרך לכך. הנזק שבו ודאי - הלבנת פני אדם ברבים. במקרה שמתברר כי האשמה הייתה בלתי מבוססת, אין תיקון של ממש לעוול שנעשה".
אבל מאז שונתה הגישה - ושונה החוק.
יש לנו סתירה קטנה בין זכות הציבור לדעת, לבין חוסר זכותו לפרסם כל מה שהוא יודע. בסתירה זו עמדתו של בעל המזמור ברורה:
"נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע, ועשה טוב!".