על פרק פ"ד בספר תהלים
מחבר: לאה פרנקל
תהלים פד
מתוך: ציון לנפש יקרה, בי"ס חורב תשכ"א
א. למנצח על-הגתית לבני-קרח מזמור.
ב. מה ידידות משכנותיך ה' צבאות!
ג. נכספה וגם כלתה נפשי
לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל-אל חי
ד. גם צפור מצאה בית ודרור-קן לה אשר-שתה אפרחיה את-מזבחותיך, ה' צבאות, מלכי וא-להי
ה. אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך! סלה.
ו. אשרי אדם עוז-לו בך מסלות בלבבם.
ז. עברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו
גם-ברכות יעטה מורה,
ח. ילכו מחיל אל-חיל יראה אל-אלדים בציון.
ט. ה' אלדים צבאות שמעה תפלתי האזינה אלדי יעקב סלה.
י. מגננו ראה אלדים והבט פני משיחך.
יא. כי טוב-יום בחצריך מאלף
בחרתי הסתופף בבית אלדי מדור באהלי רשע.
יב. כי שמש ומגן ה' אלדים
חן וכבוד יתן ה' לא ימנע-טוב להלכים בתמים.
יג. ה' צבאות אשרי אדם בטח בך.
דומה כי די בקריאה ראשונה, בפגישה ראשונה קצרה זאת עם המזמור שלפנינו, כדי לקשור קשר בינינו, בין הקורא של דורות מאוחרים, לבין המשורר הקדום, מחברו של המזמור הזה. אמנם דרכנו אל המזמור איננה סלולה. כבר עיון ראשון העמידנו על מקומות של לשון סתומה; אבל גם מבחינה ענינית קשה המזמור. ואף לגבי אוירת מזמורנו חלוקות דעות הפרשנים האחרונים במחלוקת קיצונית למדי.
יש אומרים שהמזמור הוא מסוג הקינה והרגשתו היסודית היא הרגשת הצער. אחרים אומרים הפוכו של דבר - המזמור הוא שיר תהילה והרגשתו היסודית היא הרגשת הרינה והשמחה. ואשר לרקע בחיים שגרם לחבור המזמור, דעה אחת היא שהמשורר חי בגולה ויצירתו היא בטוי געגועיו אל המקדש בציון. לפי דעה אחרת המשורר הוא אחד מעולי הרגל, למקדש, ושירו זה הושר בעת העלייה אל עיר דוד. דעה שלישית היא שהשיר הושר אחרי שהמשורר ואחיו עולי הרגל הגיעו יחדיו בשלום אל בית ה' בירושלים.
אין אלו אלא מקצת הדעות. כדי להעריכן וכדי שתתבהרנה התרשמויותינו מן השיר, עלינו לעיין בו עיון נוסף, מפורט מן הראשון.
מזמורנו אינו פותח לא בתפילה, לא בתחינה ממעמקים, אולם גם לא בקריאת זמון להלל. לא מתוך יאוש בוקע ראשונה קולו של בעל המזמור, אבל גם לא מתוך מצב רוחו המרומם של המודה לאלדיו בדברי שבח. הקריאה העומדת בראש השיר היא קריאת הערגה של אדם הנכסף לדבר חביב ויקר לו מאד:
"מה ידידות משכנותיך ה' צבאות!"
לא: מה נעימות, אף לא: מה חביבות, נאמר על המשכנות, אלא: מה ידידות, לשון ידידות,, לשון זו שאין עוד במקרא לבבית כמוה להבעת קשרי אהבה בין אוהבים.
מכירים אנחנו בטוי זה של רחשי ידידות אל המקום שם ישרה ה' את שכינתו. לשבט בנימין אמר משה רבנו לפני מותו (דברים ל"ג י"ב) -
" לבנימין אמר: ידיד ה' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן".
הרי לך לשון ידידות אצל משכן ה'. אבל אם בפרשת "וזאת הברכה" חלה לשון הידידות לכתחילה על שבט משבטי ישראל, על ידידו של ה' אשר על-כן ישכין ה' את שכינתו בנחלת ידידו, הרי במזמורנו חלה לשון הידידות לא עוד על האדם אשר בגבולו נכון המשכן, אלא במישרין על משכנות ה' עצמן:
"מה ידידות משכנותיך, ה' צבאות!"
בפסוק ראשון זה אין געגועי המשורר מפכים אלא כמבין השיטין; ואילו בפסוק הבא הם פורצים ביתר עוז:
"נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'..."
"כלתה" חזק מ"נכספה"; נפשו כביכול יצאה, כלתה מרב התשוקה לחצרות ה' אשר שם, בחצרות ה'
"לבי ובשרי ירננו אל אל חי!"
אכן בצאת נפשו אל מקום ערגתו, כבר רואה הוא את עצמו שם בשמחתו ואושרו. ובעומדו כך בחצרות ה' תוכפים עליו רגשותיו עד אשר בלבו ובבשרו, בחיי נפשו ובחיי גופו, בכל עצם קיומו ירנן אל אל חי, ישיר לו וישבחנו.
אולם במציאות הלוא הוא רחוק, רחוק מאד מחצרות ה'. כאשר גלי הכמיהה שטפו עברו על נפשו וכבר השליכוהו על חוף המבטחים של תכלית כסופיו - ברגע זה נגוז החלום, תקוותיו מתנפצות ומתברר לו מחדש עד מה רב המרחק בין מקום המצאו לבין מקום חצרות ה'. ואולי משום כך הומה עליו נפשו דווקא הפעם בכיסופים עזים ולוהטים:
גם ציפור מצאה בית, ודרור - קן לה
אשר שתה אפרחיה את מזבחותיך ה' צבאות מלכי ואלדי
אפילו ברייה כה קטנה, כה פעוטה כחיפור וכדרור - אפילו היא מגיעה שמה. הציפור מוצאת לה בית, והדרור בונה לה ולאפרוחיה קן סמוך למזבחות ה', שהלוא בעלה כנף היא, בעלת אברה ונוצה, ועל כן תוכל לבוא אל מזבחות ה' אף ממרחקים.
נראה איפוא שבדעת המשורר עלתה הצפור מפני שיצור קטן זה יכול להשיג את מה שהמשורר, למרות היותו מבחיר יצירי כפיו של הקב"ה, אינו יכול להשיגו. אבל אולי עלה בלבו זכרה של הצפור מפני סיבה נוספת. הלוא זה עתה שמע את עצמו מזמר ומרנן אל אל חי. והנה הצפור איננה רק סמל לקלות התנועה ולחופש - הרגשת החופש מובעת בייחוד בסוג השני מבעלי הכנף הנזכרים, ב"דרור" - אלא הצפור יכולה לשמש גם כסמל השירה והזמרה. משום כך היא נקראת גם: (איוב ל"ט י"ג) "כנף רננים נעלסה..." וכאן שמענו:
"לבי ובשרי ירננו אל אל חי".
סיוע נוסף להנחת אסוסיאציה זאת נוכל למצוא בסוף הפסוק הבא:
"עוד יהללוך, סלה". מטרת ההימצאות בבית ה' היא לזמר, לרנן, להלל. ובזה אף גדול כוחה של הצפור.
משל הצפור נאה איפוא כאן משני טעמים לפחות; והיטיב נבין לרוחו של בעל הבאור לספר תהלים, ר' יואל ברי'ל, בהעירו לפסוקנו:
"ומה נעים המשל זה לדמות בו עוצם תשוקת המשורר אל מקום הקודש".
אבל עוד יותר יתברר לנו נועם המשל הזה כשנשים לבנו גם אל מה שאין המשורר מביע. הלוא רק הצד החיובי מובע כאן, מדובר רק במי שיכול למצוא בית ובמי שיכול לרנן לה' בחצרותיו - ואילו במשורר עצמו, במי שנושא את נפשו אל כל אלה אך אינו יכול להשיגם, בו אין מדובר בפסוקנו אפילו ברמז קל. כאן, יותר מאשר במקום אחר בשירנו, אנו חשים בצער המעורב בכסופים, באותו הכאב העמוק שבגללו אינו מסוגל עוד לתת שום בטוי לגעגועיו. רק אוזן קשבת תקלוט את רעד קולו העולה מאותן שתי הפניות בסוף הפסוק, בהן נדמה המשורר כמתרפק על אלדיו:
"מלכי ואלדי"; הלוא למרות היותי מנודה, למרות היותי ללא בית וללא קן, למרות היותי כצפור נודדת מן קנה - למרות כל אלה אתה "מלכי ואלדי"!
וההכרה באמת זאת, עם היותה מצערת ומכאבת, היא אף מעיין נובע עדוד ונחמה. היא מונעת אותו, היא מצילה אותו מלשקוע בצער הגעגועים. יתר על כן - כשם שראינו כבר בפסוק ג' שנחשולי הגעגועים לא השביעוהו אלא הגיעוהו לבית ה' בו הוא עתיד לעמוד ולרנן לה', כך גם כאן מרוממים אותו הגעגועים, מעלים אותו שוב עד לבית ה' בו הוא חוזה הפעם את אלה הנהנים באופן תמידי מן הקרבה הנכספת, בהוסיפם עדי עד להלל את ה':
"אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך! סלה".
ואם בסוף פסוק ג' מדובר רק ביחיד העומד ומרנן לה' בחצרות ה', הנה כאן מדובר ברבים היושבים לפני ה', ולא עוד בחצרות ה' אלא בפנים הבית, כשתהילת ה' אינה פוסקת מפיהם. ייתכן שהמשורר חושב על משרתי ה' בקודש, הכהנים והלויים, וייתכן שהוא חושב על העולים בקביעות לבית ה'. אשריהם, מה טוב חלקם.
"אשרי יושבי ביתך...!"
בהכרזה זאת, בהגדרה זאת על האדם המאושר, מסתיים חלקו הראשון של המזמור. המאושרים הם היושבים בבית ה'.
אבל כמעט יצאה קריאה זאת מפי המשורר, עד שהוא ממהר להוסיף הגדרה שניה:
"אשרי אדם עוז לו בך, מסלות בלבבם".
לא נאמר: וגם אשרי, ואפילו לא: ואשרי, אלא בדיוק כבהתחלת פסוק ה': "אשרי". סמיכות זאת לפסוק הקודם, ללא כל מלת חבור או אות חבור, מתארת את המשורר כמבקש לשפר ולשכלל את הגדרתו הראשונה;
לא עוד: "אשרי יושבי ביתך"
אלא: "אשרי אדם עוז לו בך...!"
הפעם אין האושר עוד מותנה במקום שבתו של האדם. כל אדם ואדם, באשר הוא שם, בכל מקום שבתו - אשריו בהיות עוז לו בה'! כאן לא מדובר עוד בקרבה שניתן לכנותה קרבה לוקאלית; כאן מדובר בקרבה רוחנית, נפשית. הדרך אל האושר הנזכר ראשונה היא דרך ההליכה במסילות הארציות המובילות לבית ה' שבירושלים; ואילו הדרך אל האושר הנזכר בפסוקנו היא דרך העלייה במסילות שבלב; משום כך:
"מסלות בלבבם".
במדרש רבה (ויקרא רבה פרשה י"ז, איכה רבה פרשה ג' ט') נדרשות מלים אלה "מסלות בלבבם":
"אלין דשבילין דאורייתא כבישין בלבהון"; אלו הם ששבילי התורה כבושים בלבם. ואכן דומה שבאור זה של חז"ל משקף את משמעותו היותר עמוקה של פסוקנו.
נראה שהרקע למלים "מסלות בלבבם", וכן לפסוקים הבאים, הוא דרכם הגשמית, המוחשית, של עולי הרגל לעיר ציון. אולם מתחת לשטח הזה של הדרך הארצית, יותר נכון מעליו, הרחק למעלה ממנו, נרמזים רשמי אותן המסילות שאינן עוד מוליכות בעקיפין לבית ה' עלי אדמות, אלא הן מעלות בעלייה ישירה אל מי שהוא מקור העוז לאדם, אשר על כן הן קבועות וכבושות בלב האדם. אבל מסילות שכאלה אינן נבנות ואינן נסללות אלא בתורה ובמצוות.
רבים ושונים הם הפרושים לפסוק ז'.
"בעמק הבכא" - יש אומרים שהעמק נקרא כך על שם עצי הבכאים הגדלים בו. שם עצים אלה מוכר לנו משמואל ב' ה' כ"ד. העמק שם הוא עמק רפאים, דרומית מערבית לירושלים. הוא ידוע כעמק חרב ויבש; כמו כן ידועים עצי הבכאים כעצים הגדלים בקרקע צחיחה. ויש אומרים - וכך כבר נמצא בתרגומים העתיקים, כגון בשבעים ובתרגום הארמי - ש"בכא" כאן באלף כ"בכה" בהי'א; לפי זה מדובר בעמק הבכי, בעמק הצער והיגון. בהוראה זאת משתמש בבטוינו גם ר' שלמה אלקבץ בשירו "לכה דודי":
"רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עליך חמלה".
כן קרוב למלה שלנו השרש "נבך", לשון מבוכה. ואמנם מזכיר רש"י את הבטוי "בעמק הבכא" בפרושו לשמות י"ד ג' ד"ה "נבכים הם בארץ".
ההיפך מן המובע בבטוי "בעמק הבכא", מובע במלה הבאה בפסוק: "מעין". המעיין הוא לעולם סמל הברכה והרעננות, מקור המים החיים.
הרקע לפסוקנו הוא קרוב לוודאי דרכם של עולי הרגל שבאו לירושלים מן הדרום ומן הנגב, כשהם עוברים את עמק הבכא. רקע זה משמש בפי המשורר כמיטפורה שבעזרתה הוא ממחיש את כוחן של המסילות שבלב. העוברים בעמק השומם, או בעמק הבכי, כלומר העוברים תקופות חרבן וקורות עצב ותוגה - עוברים אלה מסוגלים, בכוח המסילות המעלות שבלבם לשית להפוך את עמק החורבן למעין, למקור ברכה. לבם ישמיעם שעמק הבכא אינו אלא מעין; בעוברם דרכו הם כבר רואים בו מעיין ישועה אשר על ידו יושם העמק ממקום חרב למקום פורה ופורח, למקור צמיחה חדשה.
וכך אולי גם נוכל להבין את מחציתו השני של פסוקנו. למלים "גם ברכות יעטה מורה" יש בעצם רק פרושים; פרוש אין. כנראה אין בידינו הנתונים הדרושים להבנת הדברים נבאר כך: "מורה" הוא אולי הכנוי המוכר לנו מספר יואל ל"יורה". וזו לשון הנביא (יואל ב' כ"ג):
"ויורד לכם גשם, מורה ומלקוש, בראשון".
נפרש אפוא: העוברים בעמק הבכא, כשם שבעיני רוחם כבר רואים בו מעיין, כך סמוך לבם ובטוח שהיורה שבקרוב ירד על האדמה, יעטה, יכסה את העמק החרב, ברכות.
הרעיון בשני חלקי הפסוק אחד הוא; והוא דומה לזה המובע בישעיה (מ"א י"ח):
"אשים מדבר לאגם-מים וארץ ציה למוצאי מים" - אך בהבדל חשוב זה שהפעם בני האדם בכוחם הם, בעזרת המסילות שבלבבם - הם עצמם יהפכו את עמק הבכא לעמק ברכה.
ומעשה זה יחדש ויגביר את כוחם עד כי "ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלדים בציון".
התמונה שברקע היא שוב תמונת העולים לרגל לירושלים. למלה "חיל" כנראה משנה-הוראה החיל הוא אולי גם החיל, החומה המקיפה את העיר הקדומה. אף בספר תהלים אנחנו שומעים על מבנה זה סביב העיר, כגון (תהלים מ"ח י"ד):
"שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה" או (קכ"ב ז'):
"יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך".
עולי הרגל מתקדמים אפוא מעיירה לעיירה, עד שכל אחד מהם "יראה אל אלדים בציון". אך יחד עם משמעות זאת של "חיל", עלינו לזכור את הוראתה השכיחה של מלה זאת, הרי היא הוראת הכח, העצמה והעוז. והכוונה ברורה: ככל שהם מתקדמים בדרכם, ככל שהם מוסיפים לעלות אל מקום המקדש-ובהתאם למשמעות היותר עמוקה של פסוקנו, ככל שהם מתמידים לעלות במסילות שבלבבם, לא זו בלבד שלא יתעייפו בדרכם, אלא להיפך: יגבר כוחם ויגדל חזקם ואמצם.
אך "יראה אל אלדים בציון" ייתכן רק כשציון מיושבת בבניה. מחשבה זאת היא הגורם לפסוקים הבאים המביעים תפילה לחדוש המלכות. ראשונה נקרא המלך "מגננו", משום שהוא מגן על עמו מפני אויבים. ואילו תוארו המקובל יותר בתהלים - "משיחך" שהרי ה' משחו ע"י נביאו, וה' הוא שבחר בו.
"מגננו ראה אלדים" - מלוי משאלה זאת הוא הצעד הקודם בחינת תנאי הכרחי ל-"יראה אל אלדים בציון". לשון זאת "ראה" לעומת "יראה" מזכירה לנו פסוק אחר אשר אף בו עומד "יראה" פועל לעומת "יראה" נפעל (בראשית כ"ב י"ד):
"ויקרא אברהם שם המקום ההוא: ה' יראה, אשר יאמר היום: בהר ה' יראה".
וכמו לאותו הפסוק בפרשת העקדה כך גם לדברי פסוקנו רב-משמעות. בפסוקי מזמורנו מתבטאת בעיקר התקווה המשאלה: כאשר הוא שוב יראה, אף אנו נוכל שוב להיראות.
ושאיפה זאת להיראות אל אלדים בציון מעוררת בלבו מחדש גלי כמיהה לבית ה', אלא שהפעם אינם עוד רוגשים כמקודם. עתה מסוגל בעל המזמור לערוך השוואה בין המקום שאליו הוא נושא את נפשו, לבין כל מקום אחר בעולם:
"כי טוב יום בחצריך מאלף
בחרתי הסתופף בבית אלדי מדור באהלי רשע".
בחשיבתנו המבקשת לה פורקן בדרכי הבעה קלאסיות, מדויקות והגיוניות, היינו רוצים להשלים את המלה "מאלף" במתאר זמן ומקום, כגון: מאלף יום במקום פלוני. לא זהו הלך מחשבתו של העברי הקדום, ובוודאי לא שעה שרוח השירה נחה עליו. היום האחד והיחיד בחצרות ה' הוא עד כדי כך טוב, עד שבהשוואה אליו גם אלף יום בכל מקום אחר אינם שווים ולא כלום. וכיון שאינם שווים, אף אין שווה להזכירם. הם אפס ואין - ועובדה זאת מתבטאת באפס מלה אחרי "מאלף".
במחציתו הראשונה של הפסוק מטעים המשורר בעיקר את הזמן בתוך או מחוץ לחצרות ה'; במחציתו השניה מדגיש את המקום הנבחר בעיניו. נבחר בעיניו לעמוד על סף בית האלדים מלגור ברווחה באהלי רשע. השם והפעל משרש "רשע" מקבילים במקרא מידי פעם ללשון הצלחה. ואין פלא בדבר. הלוא דווקא לרשע מאירה ההצלחה את פניה - (ירמיה י"ב א') "דרך רשעים צלחה". "אהלי רשע" הם אהליהם של המצליחים, של אלה שהצלחתם קשורה ברשע. בעל המזמור מעדיף לעמוד על סף בית אלדיו, במקום צר ומצומצם, מלחיות ברווחה באהלים המפוארים של בני-אדם דרכם צלחה ברשעתם.
הסבות והנמוקים לבחירתו נזכרים בפסוק הבא. לא הצלחה זמנית היא שאיפתו, לא ברק הרגע מסנוור את עיניו; נוהה הוא אחר טוב אחר, אחר האור האמיתי, אחר מקור כל הטוב שבעולם:
"כי שמש ומגן ה' אלדים
חן וכבוד יתן ה'
לא ימנע טוב להלכים בתמים".
גם אם כרגע נדמה שה' סך לו בענן מעבור תפילה - עוד יבוא זמן בו יאיר ליראיו כשמש. אבל השמש איננה רק מקור האור והאורה; היא גם מקור החום ומקור המרפא וההחלמה. על יראי השם אומר מלאכי בסוף נבואתו (מלאכי ג' כ'):
"וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה..." זוהי פעולתה של השמש אף כאן; ופעולתה זאת בהשפעת חום רצוי ומרפא מקבלת את השלמתה בפעולה נוספת המובעת במלה הבאה בפסוק: "ומגן", ה' ישלח את אורו ואת רפואתו לקרב האדם, ויחד עם זאת יגן עליו מחוץ.
וכשה' יתן גם חן וכבוד, הלוא אז יווכח האדם כי הא-ל ברחמיו "לא ימנע טוב להלכים בתמים". אולי בשעה זאת שבהווה נדמה כי ה' מונע טובו, אולם לב המשורר בוטח כי עוד תגיע עת בה יתבונן כי
"לא ימנע טוב להלכים בתמים".
"הלכים בתמים" הם ההולכים בדרך ה' כשלבם שלם עמהם. הם הולכים באמונה בדרך ה', אינם נוטים ממנה, ובלי הקשות קושיות מקבלים על עצמם את אשר מוצא אותם בדרכם. התשובה הראשונה בה משיב בעל מזמור ט"ו על שאלתו: "ה', מי יגור באהלך, מי ישכן בהר קדשך", היא: "הולך תמים"; והיא כמקפלת בתוכה את כל התשובות המפורטות הנזכרות לאחריה.
וכאן נמצא עוד הגדרה על האדם המאושר. זוהי ההגדרה השלישית והיא גם האחרונה, ועמה מסתיים מזמורנו:
"ה' צבאות, אשרי אדם בטח בך!"
תשובה שלישית זאת על השאלה הבלתי מפורשת למהות האדם המאושר, היא המסקנה האחרונה אליה מגיע המשורר בסוף דרך געגועיו והרהוריו. יחד עם זאת צפון בפסוק אחרון זה הגורם הראשון והראשוני לאותו האושר שהוא עתה גם מנת חלקו של בעל מזמורנו. הרי הבטחון בו מדובר בפסוק האחרון מבטא גם מצב של שקט נפשי. השרש "בטח" נרדף מדי פעם לשרש "שקט". כך נמצא בישעיה (ל' ט"ו):
"...בשובה ונחת תושעון, בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם...".
אם נביט כעת אחורה כדי לעמוד על דרכו של המשורר מראש יצירתו עד סופה, נווכח שאין מצבו הנפשי של המשורר באחרית יצירתו כמצבו הנפשי בראשיתה. מצב זה נשתנה מהמיית נפש ומכלות נפש - לשלוות נפש; מן ההתרגשות של געגועים נסערים עד למצב הרגוע של השקט ובטחה. ואכן הרגשה זו של בטחה היא ההרגשה היסודית בשירנו, כפי שגם יתברר לנו כאשר נאזין למוטיב המנחה, המשמיע את צלילי אושרו של האדם.
שלש פעמים נשמעת בשירנו מנגינת "אשרי", מנגינת האדם המאושר. דרכו של בעל המזמור היא הדרך אשר מן הקרבה היותר מוחשית ב-
"אשרי יושבי ביתך"
אל הקרבה היותר נפשית ב-
"אשרי אדם עוז לו בך"
ועד לדביקות הזכה, הצרופה ביותר בפסוק האחרון ב-
"אשרי אדם בטח בך".
והתמורות בעולמו הפנימי של האדם כמו משתקפות בקוסמוס. בשניהם כאחד נגול חושך מפני אור.
באמצעיתו של השיר עובר האדם בעמק הבכא. אבל ככל שהוא עולה למרומי בית ה', כן פג חשכו של ליל. בסוף השיר זורחת לו השמש והאור גובר והולך עד נכון היום.
ואם ברוב פסוקי מזמורנו מופיע בוואריאציות שונות ביתו של ה' או נזכרת הדרך לבית ה', הרי בסיום המזמור אין עוד לא חצרות ולא מזבחות, לא משכן אף לא בית. מובעת הקרבה הבלתי אמצעית ביותר אל ה', זו הקרבה אשר הצמאון אליה ימלא את חדרי לבו של משורר תהלים בכל עת.
ואם ניתן לאושרו זה של האדם הזוכה לקרבת ה' בסוף פסוק ו' בטוי ציורי-מיטפורי במלים "מסלות בלבבם", הנה בפסוק האחרון ניתן לאושר הזה הבטוי הישיר, הקצר והפשוט ביותר, ללא כל תמונה וללא כל קשוט:
"ה' צבאות אשרי אדם בטח בך".