גדלות הבורא, האדם והטבע

מחבר: הרב פרופ' ישראל אברהמס

תהלים ח

מחניים ק"ט תשכ"ז

תוכן המאמר:
הקבלות למזמורנו
הצורה הפיוטית
המשקל

תקציר: המאמר עוסק בפרשנויות למזמור ח' שבתהילים ובניתוח המזמור.

למזמור ח' שבתהילים שלושה נושאים - ה', הטבע והאדם - הקשורים יחד קשר אמנותי רב חן. האלוהים הוא הנושא המרכזי והעיקרי, אשר בשבחו פותח וחותם הפרק: מלא כל השיר כבודו. הדרת הטבע, גם בארץ וגם בשמים, מראה על שגב גדולתו וגבורתו לאין ערוך של יוצר העולם. האדם, למרות שערכו דל לעומת צבא השמים, הוא בחיר היצירה ופלאה העליון, המכיר את בוראו ומרבה בתהילתו, ולו ניתנה הממשלה על כל ברואי האדמה.

תיאור הטבע מזכיר לנו 'מזמורי טבע' אחרים, כגון י"ט, כ"ט, ס"ו, וביחוד ק"ד. בהם כמו ביתר חלקי המקרא המספרים בהתלהבות את הוד הבריאה על כל תופעותיה, התגלה תחושת היופי הרגישה והעדינה של העברי, ובזה מופרכת הדעה כי סגולה זו היתה בימי קדם הרכוש הבלעדי של היוונים. אמנם יש הבדל גדול בין ישראל לעמים האליליים בהרגשת היופי: האחרונים ראו בעיקר את ההדר החיצוני שבעולם, ואילו העברי, בחזון רוחו, חדר אל פנימיותו של כל נברא מרהיב עין וגילה בו את סוד קדושתו כמעשה אלוקים. ברוח זו התקינו חז"ל שמי שרואה בריות טובות ואילנות טובות יאמר: 'ברוך שככה לו בעולמו' (ברכות נ"ח עמ' ב); וכמו כן אמרו: 'מאי אין צור כאלקינו - אין צייר כאלקינו' (ברכות י' עמ' א).

הבדל דומה אפשר למצוא בין ההשקפה הישראלית והיוונית על האדם. סופוקלס, למשל, אומר: 'רבים הם הפלאים, ועל כולם האדם' (אנטיגוני, 233). המשורר היווני מכיר את מקומו הנשגב של האדם בטבע ומתגאה בעליונותו. אבל המשורר העברי רואה בגדולת האנוש עוצמת מעשה אלקיו וגודל חסדו ליצור כפיו. יתר מכן: האדם הוא בעל תכונות מנוגדות - מצד אחד הוא חסר אונים ופחות ערך, בחינת 'מלך אביון', ומצד שני מתגלים בו כוחות אלוקיים. חידת הסתירה מוצאת את פתרונה ברוב אהבתו של הקב"ה לאדם, שגידלו והמשילו על הארץ ומלואה. ואי לזאת, נובעת גדולתו של האנוש אך ורק מרצון האלוקים, וממשלתו תלויה במצוות ה'.

מזמורנו הוא 'מזמור לילה'. באחד לילות הקסם בהם מחוננת ארץ-ישראל עומד המשורר תחת כיפת השמים, ובנשוא עיניו למקום הוא רואה את הרקיע זרוע כוכבים נוצצים ובתוכם, כמלך בגדוד, נוסע הירח ומאיר לעולם ברוך נגהו. הוא מתרגש ממראה עיניו במעמקי נפשו, ודברי תהילה לה' אדניו מתפרצים מירכתי נשמתו כאילו מאליהם: 'מה אדיר שמך בכל הארץ!...' (פס' ב). יש משערים על יסוד פסוק ד' שהשיר הושר בבית המקדש בליל התקדש חג.

המזמור מתבאר בכלל כהבעת הרגשה דתית עמוקה שאינה תלויה לא בזמן ולא במקום. אך יש מפרשים פסוק ג' כרמז למאורע מיוחד, כלומר, לנצחון שגיבורי ישראל צעירים ('עוללים ויונקים') הנחילו לעמם בהלחמם באומץ לב נגד אויב אכזרי ('למען צורריך להשבית אויב ומתנקם'), או למעשה גבורה של קידוש השם כשבחורי ישראל הקריבו את נפשם למען דתם. ברם אפילו אם נקבל סברה זו אין לקבוע תאריך מסוים למאורע, כי בתולדות עמנו קרו הרבה מקרים כאלה. אולם, לאמיתו של דבר, אין יסוד לפירוש זה המפריע את מהלך הרעיונות. כוונת הכתוב, כנראה, לתפילה זכה של ילדים רכים, או אפילו לדברי שבח של אנשים גדולים, שבכל זאת אינם אלא כתינוקות ביחס ליוצר האדיר של התבל (ראה הפירוש לפסוק).