הביטחון בה' על פי תהלים מ"ד
ביאור פילוסופי
מחבר: רבי יוסף אלבו
תהלים מ"ד
ספר העיקרים ד, מ"ו
מבחן האמונה: בימי העוני תקווה, ובימי העושר אמונה
אין לאיש חזקה באמונתו להיות נאמן בבריתו, כשיהיה שומר ברית ותורה ועובד את ה' בהיות שאנן ושלו בביתו ורענן בהיכלו, ומעשיו מצליחים, ואין פשתנו לוקה ולא יינו מחמיץ.
אבל כי גם בהתהפך עליו בלהות הזמן, ויאחזוהו ימי עוני, וירדפוהו עד השברים לא יסיר תומתו ממנו.
ובזה יבחן הצדיק אם הוא עובד מאהבה: כי בעת שיבואו עליו צרות רבות ורעות יחזיק במעוזו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו ויבטח בהשם בכל עתותיו.
כי בעת השלווה וההשקט ההצלחה יכיר שהכל בא מאתו, ולא יאמר: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, כי הוא יתברך הנותן כוח לעשות חיל ויבקש מלפניו להתמיד הטוב ההוא.
ובעת צרה יוסיף אומץ ויבטח שיוציאהו מצרה לרווחה ויבקש מלפניו שיעשה שלום לו.
ועל זה אמר המשורר: בטחו בו בכל עת עם (תהילים ס"ב), רוצה לומר בעת ההצלחה ובעת צרה, ושפכו לפניו לבבכם ואמרו: אלוהים מחסה לנו סלה.
תיאור הבטחון בה' בתהלים מ"ד
וזה הדבר הוא ששבחו בו בני קרח את אומת ישראל במזמור מ"ד המתחיל אלוהים באזנינו שמענו, אבותינו ספרו לנו, פועל פעלת בימיהם.
וזה כי כלל המזמור ההוא אינו אלא לשבח אומת ישראל שהיו בוטחים בשם ביום טובה, ובעת ההצלחה היו מכירים שהכל בא מאתו, וגם בעת צרה לא נסוג אחור לבם מהיותם בוטחים בו ומחזיקים בבריתו.
וזה אף לא ראו בעיניהם האותות והמופתים הגדולים, אלא מפי השמועה שקבלו כך מאבותיהם.
וזהו שהתחיל אלוהים, באזנינו שמענו, כלומר: אף על פי שלא ראינו בעינינו הנה שמענו באזנינו מאנשים שראוי להאמין בהם, וזה כי אבותינו ספרו לנו כי פועל פעלת בימיהם וגו', כי דרכך לעשות נסים ונפלאות, כי אתה ידך גוים הורשת ותטעם וגו', כי לא בחרבם ירשו ארץ וגו', ואם כן שכל הצלחת אומתנו הייתה על ידך בתחילה גם עתה אין ראוי שתכלא רחמיך ממנו ואתה שהוא מלכי אלוקים, צווה ישועות יעקב, כי אין בזה מונע לא מצדך ולא מצדי, כי אתה הוא מלכי, וכמו שהמלך מושיע את עבדיו, הן יהיו ראויים או בלתי ראויים, כדי לעשות לו שם תפארת בלבד, כך ראוי לך להושיענו. ואחר שאתה הוא אלוהים ג"כ, רוצה לומר בעל היכולת הגמור, ואין מי שיעכב על ידך, צווה ישועות יעקב, כי תמיד אנחנו בוטחים בך ויודעים כי בך צרינו ננגח ובשמך נבוס קמנו, ואין לנו ביטחון אחר זולתך כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, אבל תמיד אנחנו שמנו בטחוננו בך הן בעת ההצלחה הן בעת הצרה.
ויתחיל לבאר זה ואמר: כי הושעתנו מצרינו ומשנאינו הבישות,
כלומר: כאשר הושעתנו מצרינו והבישות את משנאינו שהייתה עת הצלחתנו, לא גבה לבנו ולא רמו עינינו, אבל באלוהים הללנו כל היום ושמך לעולם נודה סלה, כשנהיה מצליחים על הדרך שעשינו כבר, ולא בעבור זה יש לך להימנע מלהושיענו, להיותך חושש שירום לבנו ונשכח את ה' אלוהינו.
ואחר שהזכיר כי בעת ההצלחה שמו בטחונם בהשם תמיד, חזר לומר כי גם בעת הצרה היו בוטחים בו.
ואמר: אף זנחת ותכלימנו, כלומר: גם כשזנחת אותנו ותכלימנו, שזהו בעת הצרה, שלא היית יוצא בצבאותינו ותשיבנו אחור מני צר ומשנאינו שבו למו ותתננו כצאן מאכל ובגוים זריתנו ותמכור עמך בלא הון וגו'.
והמשיך כל העניין ואמר: כל היום כלמתי נגדי ובשת פני כסתני מקול מחרף ומגדף וגו', רוצה לומר כי בזולת הצרות העוברות עלי, אני נכלם ומתבייש כל היום מן המחרפים אותי ואומרים לי הנה כה מבטחך ובטחונך שאינו עוזר אותך עם היות בו יכולת לעזור.
וזה כי כשאדם בוטח בדבר שאינו מועיל לו הוא מתבייש, כמו שהזכיר זה דוד במזמור למנצח על אילת השכר (תהילים כ"ב), כמתרעם על זה בשם כל אחד מבני הגלות ואומר: אלי אלי למה עזבתני.
וביאר כי התרעומות מהעזיבה אינה על עזיבת מקום, כי הוא יתברך מלא כל הארץ כבודו, אבל דברי שאגתו ותרעומתו הוא על שהיה רחוק מלהושיעו.
ואף על פי שאני קורא אלוהי אקרא יומם ולא תענה אותי, ואף בלילה שאין דומיה לי אין עונה אותי ואין קשב.
ואין זה מצד שינוי שיש בך, כי יודע אני כי אתה קדוש ומובדל מהשינויים הגשמיים,
ואתה יושב כלומר: עומד על תואר אחד קיים תמיד מבלי שינוי,
ועל כן אמר יושב, כי תואר הישיבה הוא היותר קיים שבתארי המצב, כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בשיתוף ישב.
ואמר עוד תהילות ישראל, כלומר: שישראל מתהללים בך תמיד שאתה מושיעם בעת צרתם, ואם כן למה עזבתני עתה?
כי לא היה העניין נוהג כן בזמן האבות, כי בך בטחו אבותינו ולא היית משיב פניהם ריקם, אבל בטחו ותפלטמו ואליך זעקו ונמלטו ובך בטחו ולא בושו מבטחונם, אחרי שהיה בטחונם בך שאתה דבר קיים ובלתי משתנה.
כמאמר דוד: אלוהי בך בטחתי אל אבושה (תהילים כ"ה), כי הבוטח בדבר שאינו קיים הוא מתבייש מבטחונו, כי אינו בטוח שתגיע תקוותו.
כמאמר איוב על הבוטחים על ברכות המים המכונסים שהן יבשות בימות הקיץ: בושו כי בטח באו עדיה ויחפרו (איוב ו'),
כלומר: כשמצאוה יבשה.
וכן הבוטח בעושרו, לפי שאינו דבר קיים, אמר הכתוב: בוטח בעושרו הוא ייפול (משלי ה').
וכן באדם, אמר הכתוב: ארור הגבר אשר יבטח באדם.
אבל הבוטח בהשם, שהוא דבר קיים, לא יבוש מבטחונו.
ועל כן אמר: בך בטחו ולא בושו.
ובעבור זה אני מתרעם על הבושה שאני מתבייש, כי רואה אני בעצמי שאנכי תולעת ולא איש; חרפת אדם ובזוי עם, עד שכל רואי ילעיגו לי.
והלעג הוא שאומרים עלי זה שהוא גול אל ה' יפלטהו ויצילהו אחר שחפץ בו.
כי כן דרך הרשעים להלעיג על הבוטח בהשם, כמאמר הכתוב: עצת עני תבישו כי ה' מחסהו (תהילים י"ד),
כלומר: שאמרים שעצת העני נבערה בעבור שהוא משים מחסהו בהשם.
ומזה אני מתבייש מאוד.
ועל זה הדרך הוא פירוש אומרו: ובושת פני כסתני מקול מחרף ומגדף וגו' (שם מ"ד),
שהם מחרפים אותי ואומרים: אי אלוהימו צור חסיו בו, יקומו ויעזרכם יהי עליכם סתרה,
וזה לפי שהם מטילים חסרון ביכולתך חלילה.
ואמר אחר זה: כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך.
כלומר: אף אם באו עלינו כל אלה הצרות שאמרנו, לא שכחנו אותך, אבל תמיד היינו קיימים בבריתך ואמונתך, ולא שיקרנו בבריתך ולא במחשבה ולא במעשה:
לא במחשבה, כי לא נסוג אחור לבנו,
ולא במעשה, כי לא נטה אשורנו מני אורחך.
ואמר עוד: כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות.
כלומר: אף אם הכבדת עלינו עול הגלות ותכס עלינו בצלמות הצרות שהיה לנו לשכוח את שמך, אף על פי כן לא עשינו כן,
ואם שכחנו שם אלוהינו ונפרוש כפינו לאל זר, עשה אתה בעצמך עליון החקירה, והלא אלוהים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות לב, ולו לבדו תאות החקירה הזאת.
ואחר שזכר שבח אומת ישראל בהיות סובלים הצרות ועול הגלות לאהבת השם יתברך, הזכיר התרעומות שהיה מתרעם על השם יתברך דרך תפילה.
ואמר: כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, עורה למה תישן ה'.
כלומר אף אם נסבול כל אלו הצרות לאהבתך כל עוד נפשנו בנו,
מכל מקום עליך הורגנו כל היום,
עד שנחשבנו כצאן טבחה
איך תוכל להתאפק על זה ולהחריש, עורה, למה תישן אדוני ולמה פניך תסתיר ממנו,
ואף אם תשכח ענינו ולחצנו,
מכל מקום כאשר שחה לעפר נפשנו (ו)דבקה לארץ בטננו,
שאנו בתכלית הדלות והשפלות, קומה עזרתה לנו ופדנו,
לא בעבורנו אלא למען חסדך,
כי מדרך החסד להמשך על הבוטחים בהשם אמר הכתוב: והבוטח בה' חסד יסובבנהו (שם ל"ב),
כלומר: אף אם אינו ראוי מצד עצמו, מדרך הביטחון להמשיך חסד חנם על הבוטחים בהשם.